פרסי אופיר 2016: אבינו

קשה לדבר אחרי "אבינו". קשה למצוא מילים. קשה לנשום. הסרט החדש של מני יעיש משפיע עלי ממש פיסית. תוך כדי הצפיה, ואחריה. סרט אלים, גם בפיסיות שלו, וגם בחיי הרוח שלו. סרט קודר, למרות שהוא צבעוני מאוד. סרט חכם, מרגש, סוחף, אפילו מטלטל.

אני חייב להגיד שלא אהבתי את הדקות הראשונות של הסרט הזה. כל הסיקוונס הזה של ההתחלה, זה שמגיע לפני ששם הסרט מופיע, הסיקוונס הזה הוא עממי במובן הרע של המילה, עם סלואו-מושן, מכות, צבעים משתוללים, מוסיקה מזרחית רועשת, משהו שחוגג אלימות בכיף, בסבבה. ואני לא אוהב סרטים כאלו, שחוגגים אלימות.

bouncerאבל "אבינו" הוא סרט ערמומי. כי לקטעים האלו, שלכאורה חוגגים את האלימות, יש תפקיד קריטי בהתפתחות הדרמה והבאתה לשיאים מתוכננים ואפקטיבים מאוד. הסרט מספר שלושה סיפורים, כולם של איש אחד. באחד – הוא מאבטח במועדון, האיש שעל פיו יישק דבר, שני רק לבעלים. מוסיקה, צבעים, מכות, משקאות חריפים, חפלות, בקבוקים בראש – הכל שמח בסרט הזה. בסרט שני – מאפיונר גדול לוחץ עליו להצטרף לצוות שלו, להיות גובה החובות שלו, והוא נשאב לאט לאט לעולם התחתון, תרתי משמע. כאן האנרגיה היא בצילום (רם שוויקי.  מצוין), שוטים ארוכים ומסובכים, אבל צבועים באור היום הלבן. והסרט השלישי הוא דרמה משפחתית, בה גיבור הסרט ואשתו מתקשים להביא ילד לעולם. כאן השוטים סטטיים, והאווירה שקטה.

שירה ארד, העורכת של הסרט, עושה פלאות. הדרמה נבנית כאן בחוכמה, כי החלקים הצבעונייים מהווים סוג של קומיק ריליף מהדרמה הביתית, וחיי גובה החובות הם החוליה המקשרת. איפשהו באמצע הסרט יש סצינת שיא אחת שמגיעה מהצד השקט של הסרט, והיא דווקא מעוטרת במוסיקה. הגענו למנוחה ולנחלה. אבל רק לרגע אחד. כי לשמחה ולאושר בעולם הזה יש מחיר. והוא כבד. הו, כה כבד. גם פיסית (מכות) וגם נפשית. אין מנוס מכדי להישאב לעולם שחור כדי להצליח בחיים האלו. אין דרך להצליח, לזכות בכל העולמות, בכסף, במתנות מאלהים ומאנשים, אלא בדרך הפשע שמטנף את הנשמה.

מסקנה שחורה ומדכאת מובאת כאן בסרט שמעיק על הנשמה ועל הנשימה באופן הכי מילולי, כי אחרי אותו רגע שיא, העריכה ממשיכה להשתכלל, להביא את שלושת הסיפורים לשיאים מסונכרנים, ולקצר את הנשימה שלי באולם באופן הכי מילולי.

ובמרכז הסרט הזה, בתוך כל בימוי המצלמה הנהדר והעריכה החכמה עומד שחקן אחד גדול – מוריס כהן.

bouncer1אני לא הראשון שאומר את זה, וכנראה לא האחרון – מוריס כהן עושה כאן את תפקיד חייו. הוא מחזיק את הגוף שלו בצורה מרשימה, מדגים סמכות, אבל גם מראה רגישות עצומה, נפש פגועה, מתחת להעמדת הפנים המפחידה שלו. שילוב של קשיחות ורוך, מצוקה נפשית ואלימות שמתפרצת – עטופה בבימוי אנרגטי וסוחף – "אבינו" הוא סרט משתק ונפלא, בגלל מני יעיש, הבמאי-תסריטאי, כמו גם בגלל מוריס כהן, השחקן הגדול הזה, שעד עכשיו קיבל רק תפקידי משנה (כולל ב"משגיחים", סרטו הקודם של יעיש), ועכשיו מקבל סוף סוף את ההזדמנות להוביל סרט, והוא לוקח אותה בשתי ידיים.

וכמובן שצריך לציין את שותפתו לפשע, תרתי משמע – רותם זיסמן כהן, שותפתו לחיים וגם לסרט הזה. הם אמנם בעל ואישה שמשחקים בעל ואישה, אבל הכימיה ביניהם מול המצלמה היא לא מובנת מאליה. וגם השחקנים האחרים המקיפים את מוריס כהן נותנים את הנשמה שלהם לסרט המצוין הזה, בראשם חיים זנאתי, שנותן לכהן (ולי כצופה) את ההרגשה שהוא כמו אח שלו (וגם שלי), וכשמגיעה שאלת הבגידה בו היא מטלטלת את עולמנו, וגם אלון דהן בתפקיד המאפיונר המפחיד, שיודע איך להיות גם אדם ריאליסטי, אבל גם פושע חסר רחמים (ובקטנה, גם הרצל טובי נותן כאן הופעה תומכת מצוינת כסייד-קיק של המאפיונר הגדול, וידוע לאזן בין קטעי הומור וסחבקיות לבין אלימות מפחידה).

הסרט הזה ריאליסטי כמו גם קולנועי, דמיוני ואמיתי. מבדר וחורך נשמה.

"המשגיחים" היה סרט שבעט לי בראש. "אבינו" הוא עליית מדרגה משמעותית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “פרסי אופיר 2016: אבינו

  1. ראיתי אתמול באקדמיה
    סרט שעשוי בצורה מגוחכת חצי ראשון פשוט משעמם ומאולץ
    התסריט לא מחזיק מים , סיפורים לא רלוונטים (נהג מונית??) , מרגיש שהיוצרים לא החליטו מה הסרט אמור להיות (סצנות שמתיימרות להיות אומנותיות או "איכותיות" לצד סצנות שמנסות לפנות לקהל רחב יוצרות ביחד סרט שהוא אף אחד מהם)
    פשוט היה סרט רע . במקום להתאמץ ככ לעשות סרטי "איכות" עם "סצנות חזקות" ועוד כל מיני אפקטים של סלואו מושין ללא סיבה היו צריכים קודם כל לזכור שרוצים ליצור סרט (עלילה.. עניין.. משהו…)

  2. לראובן היקר
    נסחפת נשמה… למעשה נסחפת קשות
    זה פשוט סרט מעולה
    התגובה שלך מלאה תרעלה
    תשתה הרבה מים או מיץ פטל או סתם מים עם סוכר

  3. היי איתן
    מה שלומך ?
    ראיתי את הסרט בפסטיבל בשדרות בהקרנת כמעט – חצות והסרט "העיר" אותי לחלוטין.
    יופי של סרט, לא משעמם לרגע, התפקידים הראשיים משוחקים נהדר ו…כן, הסוף של הסרט
    שלח אותי לדרך הביתה צפונה עם הרבה מחשבות.
    קצת מזכיר את "המשגיחים" ואת "עג'מי" , אבל עולה לליגה גבוהה יותר.

  4. רוני אתה אבל ובאמת, יצור אנושי או שאתה תוכנת מחשב שמגיבה אוטומטי? או שאתה סתם אידיוט? העיר אותך? בטוח שישנת?
    ——————
    איתן למיקי: למה ככה? למה בגסות? דווקא היה לי זמן לנסוע השנה לשדרות, אבל הקרנות חצות זה לא בשבילי. אני בד"כ נרדם בהן. אז חיכיתי לראות את הסרט בהקרנת האקדמיה. וקיבלתי בעיטה למוח. סרט אדיר לטעמי. רוני (שאני פוגש מדי פעם. איש נחמד) התנסח כפי שהתנסח. הפעם אני מסכים איתו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s