החברה החדשה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Une Nouvelle Amie)

את הסרט הזה ראיתי לפני יותר משנה במסגרת הפסטיבל הצרפתי. כתבתי עליו כבר אז, ואפסנתי את הפוסט הזה בתיקיית "טיוטות", כי ידעתי שהסרט עומד להיות מופץ מסחרית בישראל. אבל המפיץ הישראלי נמלך בדעתו, והחליט לוותר, והסרט הזה נשאר נסתר מעין ישראלית במשך יותר משנה, דבר משונה ומוזר, מכיוון שלא מעט מסרטיו של פראנסואה אוזון הופצו בישראל, סרטים שהפכו אותו לאחד הבמאים שאני הכי אוהב בעולם, גם אם סרטו זה, האחרון, הוא מהפחות טובים שלו בקריירה. והנה ערוצי הסרטים של YES גואלים את הסרט הזה, ומקרינים אותו הערב. הזדמנות טובה לצלול אל תיקיית הטיוטות, ולשלוף משם את הביקורת שלי על הסרט הזה. לא סרט רע בכלל, רק פחות טוב מהתוצרת הקבועה של הבמאי הנהדר הזה, פראנסואה אוזון.

—————–

אני מאוד אוהב את הסרטים של פרנסואה אוזון. תמיד אפשר לצפות ממנו לרמה טכנית גבוהה, לשליטה מוחלטת בטון הבימוי אם מדובר במותחן ("בריכת שחייה") או בדרמה עדינה ("צעירה ויפה", "הזמן שנשאר"). הצילום שלו תמיד צבעוני ומשכר, האהבה שלו לקולנוע מציפה את הרגש ("8 נשים"), והוא גם יודע לעבוד עם מוסיקה ("8 נשים") ועם שחקנים (שיתוף הפעולה הפורה שלו עם שרלוט רמפלינג ב"מתחת לחול", "בריכת שחיה", וב"צעירה ויפה", או עם לודיבין סנייה ב"8 נשים", ו"בריכת שחיה", או עם ולריה ברונו טדסקי ב"5X2" וב"זמן שנשאר", או אפילו עם גדולת השחקניות הצרפתיות, קתרין דנב, ב"8 נשים" וב"פוטיש"). בקיצור, פרנסואה אוזון הוא מקצוען קולנועי אמיתי, מלוטש, אחד שיודע את העבודה.

nouvelle amie 2והנה מגיע סרטו האחרון. וגם כאן – עבודה נהדרת עם מוסיקה, צילום פוער אישונים ומרהיב, עיסוק חוזר במיניות נזילה כמו שעשה בלא מעט מסרטיו הקודמים, וגם הדרכת שחקנים טובה. ובכל זאת, "החברה החדשה שלי" הוא לטעמי מהפחות טובים של אוזון.

נתחיל מזה שהסרט כולו מושך לכיוון הקלאסי. הצילום והשילוב עם מוסיקת הסקור מביאים אל אפי ניחוחות מקולנוע מפואר, גדול מהחיים, כזה שאומרים עליו משפטים כמו: "אח…כבר לא עושים סרטים כאלו". ועם זאת, לתוך הסגנון המפואר הזה מוזג אוזון נושאים שקולנוע קלאסי לא היה מעז להתעסק איתם, בוודאי לא בצורה גלויה שכזו (ומכאן: אזהרת ספוילרים. אני תמיד משתדל לדבר ברמיזה על עלילת הסרט, אבל במקרה של "החברה החדשה" אי אפשר לכתוב על הסרט מבלי לחשוף את נקודת המפנה העיקרית שלו, שמגיעה בערך רבע שעה מתחילת הסרט, כך שאם אתם לא רוצים לדעת דבר על הסרט, הפסיקו לקרוא עכשיו, ושובו לאחר הצפיה בו):

בעיקרון, "החברה החדשה" הוא סרט על מיניות נזילה. על בדיקת זהות מינית. על משבר זהות. מינית. ועל אפשרויות אלטרנטיביות לקיום משפחה בכפוף לנטיות המיניות שלנו. זה מתחיל באבל על מות החברה הטובה ביותר של גיבורת הסרט. וזה ממשיך עם מערכת יחסים משונה של אותה אשה עם בעלה האלמן של המנוחה. הוא החברה החדשה משם הסרט. ומערכת היחסים הזו מתבססת על חקירת מיניות, על תהייה על המשיכה המינית, על הנטייה המינית. רומן דוריס, בתפקיד האלמן, פשוט נפלא כגבר שמתחיל לבחון את הזהות שלו. הוא גם עובר משבר גדול, שהרי הוא איבד את אהבת חייו, אבל בעקבות אותו משבר, ואולי כדרך להתמודד איתו, הוא פוצח בשרשרת נסיונות לבדוק את הזהות המינית שלו, דבר שהודחק כל עוד הוא היה נשוי לאותה אהובה. כל הספקות, תנודות קיצוניות במצב הרוח, תנודות קיצוניות בהחלטיות או בחוסר החלטיות לגבי מי הוא באמת – הכל מאוגד יחדיו לאדם ריאליסטי ואמין בעזרת עבודה מדויקת מאוד ואפילו מרגשת של השחקן הנהדר הזה, רומן דוריס, ובהדרכת הבמאי פרנסאוה אוזון, שמצליח, רוב הזמן, לשמור על טון בימוי רציני ואחיד (הרגעים שבהם אוזון בורח אל גגים קומיים הם לא מהמוצלחים, בלשון המעטה, אבל הם בודדים ונשכחים).

nouvelle amie 1הצרה של הסרט, ואולי הטעות שלו לטעמי, היא הבחירה בחברתה הטובה של המנוחה כגיבורה שתוביל את הסיפור. גם כאן זה מתחיל באבל, בעצב גדול (והאקספוזיציה היפה של הסרט מניחה את היסודות כך שאני ארגיש את העצב הגדול על מות האדם הקרוב ביותר אליה). אבל הקשר שלה עם האלמן אינו מונח על קרקע שווה. הוא בוחן את מיניותו, את זהותו. והיא? לא. היא נשואה באושר, עם בעל תומך, מועסקת בעבודה מספקת, וחיה ברווחה ניכרת (פרנסואה אוזון תמיד היה במאי בורגני, והעושר המסמא עיניים ניכר גם כאן, כמו בשאר סרטיו). אז למה היא נסחפת אל אותה מערכת יחסים משונה? הרי אין כאן בגידה (לפחות לא במובן הקלאסי של המילה). אין משיכה לגבר אחר, שמבין אותה יותר. בהתחלה זה עוד מובן. בהתחלה זה עדיין נסיון לתפוס את שולי כוכב השביט שעבר מהעולם, להתרפק עוד קצת על ההיא שהלכה ונפטרה, נסיון לעכל את האובדן. אבל כמו כל דבר בעולם הזה, הזמן מרפא את הפצעים. ואז, מה נשאר? מהו הבסיס למערכת היחסים הביזארית הזו?

הרי האשה אינה תוהה על מיניותה. היא בטוחה בעצמה. זה הוא שמחפש. והתירוץ הזה, של התאבלות על מות החברה, התירוץ הזה נשחק עם הזמן. ומערכת היחסים מתקשה להחזיק מעמד כמשהו אורגני. כמשהו טבעי שמתפתח. היא מנסה לעזור לו למצוא את עצמו, אבל היא גם נהנית מזה. מזה שיש לה חבר/ה חדש/ה. למה? לא הצלחתי להבין. כנראה שגם אוזון הרגיש בחוסר כלשהו, בצורך להסביר, והוא מכניס מדי פעם סיקוונסים קצרים של הזיות מצד הגיבורה. הקטעים האלו זרים לסרט, לא מבוימים מספיק טוב, ויותר מכך, לא משולבים בסיפור הכללי בצורה משביעת רצון. הם שוברים את הרצף. גם אלו קטעים קצרים וזניחים, אבל הם מעידים על חוסר בהסבר הגיוני כלשהו, ועל היותה של מערכת היחסים הזו מה שהיא – איזשהו משהו קצת תמהוני מדי מכדי להחזיק מתח דרמטי. וכמו שכתבתי גם למעלה – גם הנסיון לשבור את המתח הזה בבדיחה אחת או שתיים אינו עולה יפה.

אז כן, "החברה החדשה" מציג שוב את פרנסואה אוזון בשיא יכולתו הטכנית. הוא מרשים, הוא עדיין מצלם נפלא, והוא עדיין מעניק לי תחושה של קולנוען גדול. הבעיה הפעם שסיפור הסרט לא מחזיק אותי מרותק. אי שיוויון בין שני חלקי השלם מפר את האחיזה שלו בסרט כולו. לא סרט רע בכלל, "החברה החדשה", רק קצת מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s