קפטן פנטסטיק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Captain Fantastic)

טבע. צוקים אדירי מימדים מרופדים בשטיח ירוק אינסופי של עצים. שקט מפואר.

קאט/

רחש מים זורמים. נחל באמצע הירוק הגדול.

קאט/

צבי מתהלך בין העצים.

קאט/

קלוז אפ על הצבי בעודו מלחך עשבים ועלים.

קאט/

רק עין הצבי נראית עכשיו על המסך.

קאט/

זוהי ההתחלה של "קפטן פנטסטיק", סרט שמבקש, אולי, לבקר את אמריקה, הדמוקרטיה הגדולה בתבל, זו שאמורה להכיל את כל "האחר", רק שבמציאות, היחס שלה כלפי אותו אחר הוא מבזה, ביקורתי, אלים, ובעצם דוחה אותו, את האחר, ועל הדרך, את אותו עקרון מנחה של אותה דמוקרטיה. "קפטן פנטסטיק" מספר על משפחה שבחרה לגור בטבע, רחוק מהסביבה העירונית הכל כך מוכרת לנו, עם יסודות חיים ועקרונות מנחים שונים מהמקובל, ועל העימות של המשפחה הזו עם החיים ה"רגילים".

captain fantasticהבמאי שכח רק דבר אחד קריטי: שבטבע, זה שמקיף את המשפחה שהיא גיבורת הסרט, יש להמשיך לקרוא

המזכרות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Les Souvenirs)

בחיי שאני לא מבין. זה אמור להיות הלהיט הצרפתי החדש? מאיפה הגיע הסרט הזה? למה? מה היה דחוף ללכת ולהביא דווקא את הסרט הזה, כשיש כל כך הרבה סרטים בעולם, חלקם כל כך הרבה יותר טובים מהסרט הזה?

בחיי שאני לא מבין. מה בער ליוצרי הסרט הזה בכלל לצאת ולעשות אותו (מלבד שיקול מסחרי נטו, שכן הוא מבוסס על ספר של סופר מצליח)? כי הסרט הזה כל כך חסר חיים, כל כך חסר תשוקה ליצירה, כל כך עייף, עד שהוא משרה סוג של לאות גם עלי באולם.

souvenirsוזה תמוה במיוחד כשמבינים ש להמשיך לקרוא

קפה סוסייטי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Café Society)

הסרט החדש של וודי אלן. זה מה שרוב האנשים יודעים על הסרט הזה. עד כמה הוא טוב? קשה לדעת מהביקורות. כי להרבה מבקרים כבר אין סבלנות לבמאי הותיק הזה, שעושה סרט כל שנה, כמו שעון. לא בא להם לראות עוד סרט מהזה שפעם היה כל כך מבריק, ועכשיו הוא כמו הצל של עצמו (או לפחות זה מה שהם כותבים מתוך עייפות החומר). אז התגובות לסרט הזה מאז בכורתו בפסטיבל קאן האחרון היו מעורבות. ועכשיו, כשראיתי את הסרט, ובנסיון להימנע מציניות בעצמי, התגובה שלי לסרט הזה היא…מעורבת.

כי מצד אחד, וודי אלן כתב כאן תסריט חכם ומרתק. סיפור על משולש רומנטי שטומן בחובו אבחנות מעניינות על הוליווד, על האנשים שעושים סרטים, על אורח החיים שלהם, ועל האנשים הפשוטים שהולכים לאיבוד בתוך סגנון החיים המפואר שלא קשור לכדור הארץ הזה, אבל עדיין הוא סגנון החיים של העשירים והמפונקים.

cafe societyבחור ניו יורקי צעיר ופשוט מגיע להוליווד הנהנתנית ומנסה למצוא את עצמו. הוא מתאהב ב להמשיך לקרוא

שווים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Equals)

אין הרבה מה להגיד על "שווים". אז בקיצור:

איזה סרט משונה. בחיי שלא היה אכפת לי להיכנס לאולם שמקרין את הסרט הזה שוב, לשבת ולעבור את החוויה הזו מחדש. רק בעיניים סגורות. כי המוסיקה כאן כל כך דומיננטית, וכל כך יפה, שלא צריך שום דבר אחר. סוג של מוסיקת אמביינט שנכנסת מתחת לעור, מתגברת ונחלשת חליפות, מגדירה את רגעי הרגש מבלי צורך להבין שום דבר אחר. ואם מדי פעם אני אציץ מבעד לעפעפים, אני אוכל לראות את העיצוב המינימלי, הלבן, היפה, ולהירגע.

equalsאבל אז מגיע גם הרגע הזה שבו צריך ל להמשיך לקרוא

פטר השלישי: הביקורת

סרטו הקודם של טומי לנג היה "טיארה". הוא הראה הרבה רצון טוב ורגש כן של אדם לא צעיר לספר את הסיפורים של האנשים שכבר עברו משהו בחיים, אבל הם עדיין לא זקנים מדי לסגור את הבסטה. יש להם עוד מה למכור בחיים האלו. הבעיה של אותה "טיארה" היתה הרמה הטכנית הנמוכה שלו, באדיבות האין-כסף שבעזרתו נעשה אותו הסרט (לקריאה קצת יותר מורחבת על "טיארה", כאן).

בשבוע שעבר יצא להקרנות מסחריות סרטו האחרון של טומי לנג, "פטר השלישי" (בזמן שסרטו העוד יותר חדש כבר מוקרן בהקרנות האקדמיה של השנה. מה שלא יהיה להגיד לי על "פטר השלישי", תהיו בטוחים שהוא יותר טוב מסרטו החדש-חדש וה…איך נאמר את זה, לא ממש טוב).

במידה מסוימת, "פטר השלישי" הוא כבר סיפור שונה מ"טיארה". אבל רק במידה מסוימת. כי כבר משוט הפתיחה אפשר להבין שהפעם איכות ההפקה משופרת יותר. ואפשר לראות גם שטומי לנג יודע לעבוד עם שחקנים. גם כאן, כמו ב"טיארה", רוברט הניג עומד במרכז הסרט ועושה עבודה בטוחה בעצמה ומרשימה, ובסרט הזה אפילו מצאתי תגלית: אחת בשם דנה ידלין, בחורה צעירה שמזכירה לי קצת את אלמה דישי, שאותה גיליתי בסדרת הטלויזיה "איש חשוב מאוד". ידלין נראית קצת כמו דישי, והיא גם משחקת כמו דישי – אשה רגילה עם כל הצרות הרגילות של בנות תלאביביות שרוצות קצת אהבה וקצת הכרה בכשרון שיש להן. וזה אמין, ויפה, ומרגש.

peter the 3rdואז מגיע המקום שאני צריך להגיד מה לא טוב בסרט הזה. וזה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2016: להציל את נטע

ואולי זה ניר ברגמן שאשם…

nir bergmanניר ברגמן הוא, לטעמי, אחד הבמאים הכי טובים בישראל. מאסטר של קולנוע. יש לו, לברגמן, רגישות ייחודית לקול האנושי הפנימי, ויש לו את היכולת למצוא את אותו קול בתוך המולה עצומה של המון, של שגרה שוחקת, של אינספור אנשים שמתרוצצים לכל הכיוונים – ובאמצע, האינדיבידואל ההולך לאיבוד – ניר ברגמן מוצא אותו. הוא יודע איך להדריך שחקנים כך שימצאו בתוכם את הנקודות העמוקות האלו, ויודע להביא אותן ברגישות אל המסך. כל הטוב הזה, ועוד, נמצא בניר ברגמן. במאי נפלא. ויש את זה, ואפילו בשפע, גם ב"להציל את נטע". סרט יפהפה. אז למה יצאתי לא כל כך מסופק?

כי זה ניר ברגמן. כבר התרגלתי לצפות ממנו לסרטים חורכי לב ונשמה. כי ניר ברגמן קבע לעצמו רף ציפיות גבוה מאוד. ו"להציל את נטע", מהבחינה הזו, הוא סרט מינורי. חביב, יפהפה, עם רגעים רגישים ונדירים, עם הדרכת שחקנים נפלאה – אבל הפעם ברגמן נמנע מללחוץ על הרגש. לא נקרע לי הלב כמו ב"יונה", למשל. צפיתי ב"להציל את נטע" עם הרגשת פמיליריות, כי הנה, ניר ברגמן עושה את מה שהוא עושה, וזה טוב כל כך, ועם זאת, לא יבבתי בדמעות כמו ב"כנפיים שבורות".

saving netaואני חושב שהפעם הבעיה המרכזית היא ב להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2016: הרמוניה

הסרט הזה אמור להיות סוג של "דקאלוג": בדיקה של כתבי הקודש העתיקים לאור המציאות המודרנית. ובמרכז הסרט הזה, סיפורם של אברהם, שרה, והגר, בניהם, יצחק וישמעאל, וגם עקידת יצחק צצה לה שם לקראת הסוף. קונספט מעניין. אבל, לטעמי, סרט כושל.

נתחיל מהצילום. ירון שרף מצלם את "הרמוניה" בצבעים אדומים וצהובים חמים, משרה אוירה אנושית אוהבת על הדרמה הזו. רק דבר אחד שכחו שם בהפקת הסרט הזה: הוא מתרחש בירושלים. להסתכל על התאמת הכתוב בתורה ההיא, העתיקה, לירושלים של היום. עיר הקודש. והבעיה המרכזית של הסרט היא שבערך 90 אחוז ממנו הם צילומי פנים. בתוך אולם ההופעות, בתוך הבית. העיר ירושלים כמעט ולא נראית בסרט. הרקע לסיפור שמביא את הקודש לחול לא קיים כאן.

harmoniaובכלל, אין בכלל חיים בסרט הזה. אברהם הוא מנצח תזמורת. שרה, בת זוגתו, היא נגנית נבל בתזמורת. והגר היא נגנית חדשה המצטרפת לתזמורת. אבל נדמה שאין להם להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2016: עניינים אישיים

סרט קטן ונהדר. באמת. בתוך סרט שקט וצנוע מתחבא סרט קצת יותר גדול. הוא מתפרס על פני כמה סיפורים של בני משפחה שפזורים ברחבי הארץ (נצרת, רמאללה) ואפילו אירופה (עד שוודיה מגיע הסרט הזה), ומצד אחד זה מקסים ומרגש ונהדר (ומצחיק. מאוד מצחיק), אבל מצד שני, דווקא ברגעים שבו הסרט הזה מנסה לצאת קצת מעורו, ולהיות יותר גדול ממה שהוא, דווקא ברגעים האלו הסרט הזה קצת כושל. ובכל זאת, הסצינה הכי יפה בסרט מתרחשת דווקא בחדר החקירות (הריקוד).

personal affairs"עניינים אישיים" הוא סרט ערבי-ישראלי-פלסטינאי. סרט ערבי, אבל לא כמו שאנחנו רגילים לחשוב על סרטים ערביים (כלומר: ממש לא מוגזם מאוד ברגשות שלו), אלא להיפך: סרט מאופק, שקט, עם קריצה. בסוף הסרט מופיעה תודה מיוחדת ל להמשיך לקרוא

חולייטה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Julieta)

תענוג. ממש תענוג. הרגשה נפלאה לשים את עצמך בידיים של מקצוען. אחד שיודע את העבודה, בעל נסיון, וכזה שנמצא בשיאו. פדרו אלמודובר. במאי קולנוע נפלא, ותיק, שהיה קצת במשבר בעשור האחרון, אבל הנה הוא חוזר, ומוציא תחת ידיו את סרט הקולנוע הטוב ביותר שלו מזה למעלה מעשור.

גם בסרטים הפחות טובים שלו, האלמנט הויזואלי אצל אלמודובר מאוד דומיננטי. וגם כאן, עיצוב הפריים מדהים. הצבעים עזים, פועלים על החושים ברמה ישירה, ובעיקר, שילוב הצבעים אצל אלמודובר הוא אמנות בפני עצמה. איזה בגד להלביש את השחקנית, ועל רקע של איזה קיר, שיהיה באיזה צבע, וברקע תהיה מוסיקה מאוד מסוימת (או שלא תהיה בכלל. "חולייטה", במידה מסוימת, הוא סרט של אנדרסטייטמנט בנוגע לרגש, ודווקא בגלל זה הוא מרגש) – אלמודובר מדגים ב"חולייטה" עבודת בימוי אדירה, עם פאוזות מדויקות להטמעת שיאים דרמטיים, עם מכות רכות בבטן מרגשות מאוד, עבודת שחקנים ובעיקר שחקניות נפלאה, ועם תזמור כל זה לסרט אחד שלם, שזז קדימה ואחורה בזמן בזרימה מושלמת.

julietaאמה סוארז, השחקנית הראשית בסרט, היא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: שניידר נגד באקס

(שם הסרט במקור: Schneider Vs. Bax)

להגיד על סרט שהוא נראה סטודנטיאלי זה בד"כ נשמע כמו משהו רע. מלגלג. במיוחד אם מדובר בסרט של במאי ותיק ומנוסה. ואלקס ואן וארמרדאם ההולנדי הוא כבר שם מוכר לסינפילים הפוקדים את פסטיבלי הקולנוע באופן קבוע. באופן יוצא דופן, סרטו האחרון של ואן וארמרדאם הוא סטודנטיאלי, אבל מהצד הטוב של המילה.

ר"ל: יש משהו רענן בסרט הזה. קומדיית פשע מאוד מצחיקה. מעין עירוב של דרמה משפחתית אקסצנטרית עם קומדייה משונה על שני רוצחים שכירים ביום אחד גורלי.

schneider vs. baxואן וארמארדם יכול ליצור סרטים מוקפדים מאוד (תראו את סרטו הקודם והמוזר "בורגמן"). משום מה "שניידר נגד באקס" מצולם בצהוב שורף. בהולנד, ביום סגרירי, התמונה נראית כל הזמן כאילו להמשיך לקרוא