העי"ג: הביקורת

(שם הסרט במקור: The BFG)

ואולי היה צריך להתחיל את הסרט הזה מהסוף. אמא מעירה את ילדתה הקטנה. היא קמה, מתמתחת, הולכת אל החלון. "חלמתי חלום…", ואז, כל הסרט שהיינו צופים בו היה החלום שלה. כי חלומות, סרטים, הצגות, יצירות אמנות, כל מה שקשור בדמיון שלנו, הרי כל אלו בנויים מהחומרים היומיומיים שלנו. גם העולמות הפנטסטיים ביותר, גם הסיוטים שלנו על מפלצות או ענקים, גם בהם יש חומרים שלקוחים מהחיים שלנו.

אבל הסרט לא מתחיל בסוף. הוא מתחיל בלונדון (בחירה מוזרה, אגב: שוט ראשון של הסרט הוא אוטובוס דו-קומתי לונדוני טיפוסי נוסע על גשר אל עבר הביג-בן. שני הסימבולים הלונדונים הבולטים ביותר, בסרט שביים אמריקאי), עם ילדה שאנחנו לא מכירים, שכבר מספרת לנו על שעת הכישוף (למה היא שונה מכל שעה אחרת של היום או הלילה? לא ידוע), השעה שבה הבוגימן יוצא (מיהו הבוגימן? למה הוא כזה מפחיד דווקא את הילדה הספיציפית הזו? גם לא ידוע).

bfgהסרט מתחיל בלי רקע על הגיבורה, על חייה (דקה וחצי ללא אנטגנוניסטים בבית יתומים לא מספיקה. אם הבית היא רק צללית שאמורה להפחיד. היא לא), ישר צולל אל המסע הלא ברור הזה. כי היא מהר מאוד מכירה את הענק הידידותי הזה, שאנחנו אמורים להבין לבד שאנחנו אמורים לפחד ממנו (למרות ששם הסרט רומז אחרת), ואז אנחנו אמורים להכיר את הצד הרך יותר שלו. למרות שמערכת היחסים בין הילדה והענק נבנית בהדרגה ובטעם, אין בסיס למסע שהשניים עוברים ביחד, כי כל החלק הראשון של הסרט הוא מסע ללא מטרה בעצם. הענק מציג לה את עולמו, אבל אין שום סיבה למסע הזה. בכל סרט מסע יש איזושהי סיבה ששולחת צמד לדרך, ואז כל ההרפתקאות שעוברות על הגיבורים הופכות למרכז הסיפור, ולא היעד. כאן אין יעד. סתם שיטוט חסר כיוון בעולם יפה ויזואלית, אבל כזה שלא ממש מעניין אותי, כי אין לו נגיעה לדמויות (כי אני לא מכיר את הדמויות מספיק טוב, ולא יודע על מה שהן עושות ומה הן רוצות). ובכלל, איפיון דמות העי"ג מתבצע בעיקר בעזרת שימוש בשפה המלאה בשיבושי מילים, דבר שאמור להיות חמוד, אבל שימוש היתר שנעשה באלמנט הזה מהר מאוד מכביד, והופך מגוחך. אמנם מארק ריילנס (זוכה האוסקר על סרטו הקודם של אותו במאי. בצדק) מנסה ככל יכולתו להזריק אנושיות אל הדמות הזו, אבל התסריט די מכשיל אותו. והילדה…ובכן, לרגעים היא הופכת לדי מעצבנת. או שסתם לא ממש אכפת לי ממנה. מעין סמל אנגלי מאוד של במאי לא אנגלי שמסתכל על בריטניה מבחוץ, לא באמת מצליח להיכנס מתחת לעור של האנגליות הזו.

עובר בערך חצי סרט עד שאני מבין שיש כאן משימה – למנוע מהענקים הלא ידידותיים לאכול ילדים קטנים, וגם אז הסרט לא צובר קצב, אלא ממשיך להתכרבל בתוך אפקטים ותצוגת תכלית של עולם מופלא (בצורה לא תמיד כל כך מופלאה – ברגעים רבים בסרט ממש יכולתי להרגיש את המסך הירוק מאחורי השחקנית). ויש גם סצינה ארוכה מאוד אצל המלכה (עוד סמל אנגלי שאני לא בטוח שספילברג פיצח אותו. בכלל, ספילברג מתאמץ מדי להיות אנגלי. זה יוצא מגוחך למדי).

ואולי, בסופו של דבר, אני לא הבנתי מה הסרט רוצה להגיד. יש כאן עניין עם חלומות, יצירת חלומות, סיוטים, דמיון, אבל אין כאן אמירה קוהרנטית וברורה, או אמירה בכלל. אז עם סרט שלא ממש מערב אותי רגשית במסע הלא ברור של גיבוריו, ועם אמירה שלא מנוסחת בצורה נהירה, "העי"ג" הופך לסרט מאכזב ולא סוחף.

וזו ביקורת שלמה מבלי להזכיר שזה סרט של התסריטאית והבמאי של "אי.טי.", ההוא שחזר הביתה מזמן. רק לפני פחות משנה ראיתי סרט של ספילברג שמאוד אהבתי. אני מעדיף את טום הנקס הענק, על העי"ג הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s