סופעולם: הביקורת

היום עולה בסינמטק תל אביב להקרנות מסחריות הסרט "סופעולם". על הסרט הזה אני שומע כבר כמה שנים, והאמת שדי חששתי ממנו. רוני קידר, שהפגינה כשרון לא מבוטל אבל גם בוסריות ניכרת ב"ג'ו ובל", עשתה סרט נוסף בכלום כסף שצולם במשך לילה אחד בלוקיישן אחד. כל סצינה בטייק אחד. שמונה חברים מתקבצים לדירה אחת כשהם יודעים שסוף העולם קרב. מה עושים כשיודעים שהחיים נגמרים?

הסיפור דווקא מעניין אותי, אבל חששתי שאילוצי התקציב יחייבו את קידר לפשרות אמנותיות שיקלקלו את הסרט, ושוב תהיה לי חוויה לא מספקת, כמו שהיה עם "ג'ו ובל". אבל אז הלכתי לראות את הסרט בכל זאת.

endtimeומסתבר שמצד אחד, גם הסרט הזה סובל מבוסריות מסוימת (יש לסרט הזה 3 סופים לפחות, למשל), אבל מצד שני הוא הרבה יותר טוב, הרבה יותר מגובש, והרבה יותר מעניין מ"ג'ו ובל". אבל נתחיל מהסוף: 8 דמויות מחפשות מישהו/י להיות איתו/ה כשסוף העולם מגיע. בסרט קצר שכזה (פחות משעה וחצי) אין יכולת לפתח את כל הדמויות כך שיהיה לי אכפת מהן, ולמרות המשחק הטוב של כל השחקנים, אני לא הצלחתי להתקרב רגשית לאף אחת מהן. מה גם שלמרות שהסרט לא ארוך, עדיין היה ניתן לקצר אותו: כל האינסרטים של התנגשות המטאורים המתקרבת, או של קטעי ההום-מוביז המציגים את הדמויות מיותרים, והופכים את הסרט לכזה שמסביר את עצמו קצת יותר מדי. ואני עוד ארחיב על עניין הסוף המתארך.

אבל יש ב"סופעולם" תפיסת עולם קודרת ושחורה שמעכירה את האוירה, הופכת את הסרט הזה למסר מדכא על העולם שבו אנחנו חיים: אם האפוקליפסה מגיעה, אז סביר להניח שנהיה עם אנשים שאנחנו אוהבים, נעשה דברים של אהבה. אבל העולם, לפי רוני קידר, מלא באנשים רעים. שתי סצינות סקס יש בסרט. הן ממש לא סצינות של אהבה. לא לוקח הרבה זמן עד שהארס מתחיל למלא את האויר שבין ה"חברים" האלו. שתי חברות שהגיעו למסיבת סוף העולם הזו, אבל נשארו בחוץ, מקריאות מכתבי אהבה שונים, וקידר, בעריכה חכמה, הופכת את המכתבים האלו להערה צינית על האהבה שקיימת, או בעצם לא קיימת, אצל המין האנושי בעולם הזה. ואפילו הזוג שמנסה אהבה מהוססת, גם אצלם האהבה לא תנצח.

הצילום של הסרט מרשים, ומשתמש באלמנט סוף העולם כדי לתרץ תאורה של נרות (כי אין חשמל), וכך הסרט יוצר (רוב הזמן) הרגשה מאוד קרובה לאנשים האלו, גם אם הדמויות לא מפותחות מספיק. וקטעי שיחות הטלפון הערוכים אל תוך הסיטואציה הבסיסית רק מדגישים עד כמה קל להגיד "אני אוהב/ת אותך", אבל עד כמה קשה לעמוד בהבטחה הזאת של האהבה, עד כמה קשה באמת לעשות אהבה.

ואז מגיע הסוף. או שלא. כי אלהים נותן הזדמנות שניה. או שלא. כי לקראת סוף הסרט חשבתי: או קיי, יש כאן סרט קודר עם סוף אופטימי. ואז מחליטה קידר להפוך את הסוף הזה שוב. להוסיף סוף שלישי. לחזור לפסימיות. והגלגל הזה מתחיל לעייף. מזל שהסרט הזה קצר למדי. כי קידר יצרה כאן סרט שמשאיר חומר למחשבה, רק שיש כאן לפעמים חשיבת יתר (Over-Thinking).

ועל כל מקרה, עם החסרונות שלו, "סופעולם" הוא עליית מדרגה מ"ג'ו ובל". מסרט שהראה על כשרון עוברת קידר לסרט אחר שכבר מגובש יותר, ומקיים בחלקו את ההבטחה הזו. עוד סרט אחד ואולי הבוסריות שעדיין קיימת גם כאן (אם כי במידה פחותה יותר) תיעלם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סופעולם: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s