פסטיבל ירושלים 2016: דוגמניות ושדים

(שם הסרט במקור: The Neon Demon)

זה אחד הסרטים הכי מושמצים של השנה. הוא קיבל מנה גדושה של קריאות בוז כשהוקרן בפסטיבל קאן השנה. ואיכשהו נדמה שהבמאי של הסרט הזה, ניקולס וינדינג רפן, דווקא נהנה מזה. נהנה מתשומת הלב הזאת. הוא מתעסק בפרסום ודברור עצמו. הוא הופך לסוג של טרנטינו במובן הזה, מתראיין בלי סוף, מתכתש עם כל העולם (למשל עם בן ארצו, לארס פון טרייר), כלומר, מתעסק בזוטות, ולא באמנות עצמה.

ועכשיו הגיע הסרט המדובר והמושמץ הזה לפסטיבל ירושלים. ובמשך כשעה וחצי מתוך השעתיים שלו, אני יושב באולם ותוהה – זה לא סרט טוב במיוחד, אבל זה גם לא כזה רע ונורא עד כדי כך. ויש בו אפילו לא מעט דברים להעריך.

ואז מגיעה סצינה של נקרופיליה. וזה רק מתדרדר משם.

ובכלל, נדמה שוינדינג רפן מנסה לעשות כאן סוג של טייק-אופ על "מלהולנד דרייב".

ג'נה מאלון ואל פאנינג ב"דוגמניות ושדים"

ג'נה מאלון ואל פאנינג ב"דוגמניות ושדים"

ג'נה מאלון, באחד התפקידים הראשיים, מאוד דומה לנעמי ווטס (אבל הרבה פחות כשרונית ממנה). גם כאן יש קטע עם לסביות. וגם כאן הוא מטווח תעשייה שלמה (בסרט של דיויד לינץ' זו היתה הוליווד. כאן תעשיית הדוגמנות). אבל הסרט של לינץ' עולה עשרות מונים על "דוגמניות ושדים".

רפן עובד מאוד קשה כדי לסגנן את הפריים. מאוד מאוד קשה. הצבעוניות של הפריים משכרת את החושים. והעריכה מפרידה בצורה מאוד חדה בין הסצינות של "ההצגה", "השואו" של הדוגמנות, עם הצבעים והמוסיקה, לבין הסצינות הנורמליות יותר, המתנהלות לצלילי השקט. יש משהו מאוד בוטה בחיתוכים הגסים של העריכה, בין הרעש לשקט, בין ההצגה לחיים האמיתיים.

וזה יוצר סרט מאוד לא ריאליסטי, עם יכולת נמוכה מאוד שלי להתחבר לדמויות ולסיפור (המאוד רזה) שלהן. כך שכל מזימה להרוג אחת מהן, כל חשש לחייה של אחת, או אכפתיות לחייה של אחרת, הכל עף מהחלון. ועם זאת, אי אפשר לבטל לגמרי את היופי של הסרט, והעריכה האיטית מדגישה כל צבע, כל תו מוסיקלי בוידאו-קליפים המרשימים האלו שמפרידים בין קטעי הסרט השקטים יותר.

אבל אז מגיעה נקרופיליה. וקניבליזם. ורצח מאוד גרפי (אה, כן: במשך כל הסרט אני יושב וחושב: איפה ניקולס וינדינג רפן המאוד אלים שאני מכיר? הוא מגיע רק לקראת הסוף). ובסרט שהוא מאוד יפה לעין, גם אם אין בו קו עלילתי משמעותי, כל החלק האחרון של הסרט הוא סופר-אובר מוגזם. כאילו עד עכשיו זו היתה תצוגת תכלית של בימוי, אבל מכאן רפן ממש צועק: תסתכלו עלי! כמו ילד שמאוד רוצה תשומת לב, הוא מגזים מאוד מאוד מאוד, וללא צורך בכלל. וזה סתם מגעיל ומיותר (מה גם ש-10 הדקות האחרונות הן אפילוג מיותר שחוזר על מה שראינו כבר קודם).

אז כן, זה סרט מאוד מיוחד. לטוב ולרע.

הקרנות במסגרת פסטיבל ירושלים:

הערב, יום שישי, 08/07

וגם ביום שני, ה-11/07,

וביום שבת, ה-16/07.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל ירושלים 2016: דוגמניות ושדים

  1. הצילום, התאורה, התפאורה, הפסקול המחשמל והאווירה שיש בסרט הזה מהפנטים ביופיים. הבימוי המחושב והוויזואליות של רפן הזכיר לי מאוד את הבימוי של קובריק ב"עיניים עצומות לרווחה" ו"הניצוץ" (יש לפחות שני רפרנסים ואזכורים לסרטי קובריק בסרט). במהלך הצפייה ניסיתי לנתח כל פריים ודיאלוג במחשבה על סופו והכל נרמז בהתחלה שלו (בהרבה דיבורים על אוכל במסעדה). "דרייב" היה מעולה, "רק אלוהים סולח" היה איטי מאוד בסגנון, אבל זה משהו אחר, מעורר חושים ומצמרר, יפה ודוחה, כאחד. מומלץ למי שאוהב את הסגנון, אבל לא לכל אחד.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s