פסטיבל ירושלים 2016: נדירה

(שם הסרט במקור: Rara)

יש מקום לא מוגדר, איפשהו באמצע הסרט הזה, שבו שיווי המשקל עובר מ"חמוד" ל"חשוב". זהו גם המקום שבו החוויה שלי מהסרט הופכת מאוהבת למסויגת.

כי הגדולה של "נדירה", לפחות בחלקו הראשון, הוא המבט הכוללני שלו. הסרט מצולם כולו בעדשות רחבות, כך כשגם כשהשוט הוא סינגל, כלומר, גם כשרואים רק את גיבורת הסרט, הנערה, גם אז לא מדובר בקלוז-אפ, וגם אז, בד"כ, רואים ברקע (לפעמים באופן ברור, ולפעמים במטושטש) אנשים אחרים.

Raraכי הסיפור הוא על נערה ואחותה הקטנה. הן גדלות במשפחה שונה קצת מהאחרות. משפחה עם אמא, ועוד אמא. שתי לסביות, עם שתי הבנות של אחת מהן. משפחה לכאורה "נדירה". וצילום הסרט, הבימוי החם והאוהב, העריכה, שמסרבת להיצמד לקו עלילה אחד ברור, ומעדיפה את השיגרה על ההתקדמות של הסיפור – הכל בא להראות לי שמשפחה כזו היא אולי נדירה, אבל היא משפחה ככל המשפחות. עם הרבה אהבה, וצחוקים, וויכוחים, והתפיסויות, וצעקות, וחיבוקים. כמו אצל כולם, גם משפחה שבה יש שתי אמהות – היא משפחה נורמלית לגמרי. והנערה תוהה על התאהבות ראשונה בבית הספר, ואחותה הקטנה קצת מעצבנת, כדרכן של אחיות קטנות, אבל גם קצת חמודה, כדרכן של אחיות קטנות.

וכך כל החצי הראשון של הסרט מדגים בעצם עד כמה נורמלית המשפחה הזו. קו העלילה הדק מאוד של החלק הזה הוא מסיבת יום ההולדת של הנערה. האם היא רוצה לערוך אותה אצל אבא (הגרוש מאמא, ונשוי בשנית) או אצל אמא (ואמא), או אולי לא לערוך אותה בכלל, והאם להזמין את זה שהיא מאוהבת בו, או רק את החברה הכי טובה שלה – ועוד כהנה וכהנה שאלות הרות גורל לנערה בת 13, אבל חסרות חשיבות ממשית בפרספקטיבה של מבוגרים.

ואז הסרט מכניס את קו העלילה השני – האב (לאחר סצינה מרגשת במיוחד במסעדה, שבה הבת פורקת תסכולים שהצטברו) מחליט לקחת את האמא למשפט, ולקחת ממנה את המשמורת על הילדות, כי משפחה שכזו, שבה יש אמא ואמא, היא משפחה לא נורמלית. ולמרות שהסרט נמנע מלהציג את המשפט עצמו, כל החלק הזה של הסרט הוא החלק הדידקטי, הפחות אינטלגנטי של הסרט. כי אם עד כאן הסרט הראה לנו את ההתנהלות השגרתית בבית שכזה, והראה ביושר גם את הרגעים המקסימים וגם את הפחות נעימים, ונתן לנו להבין לבד עד כמה נורמלית ואוהבת המשפחה הזו, עכשיו הוא הולך לדפוק לנו עם פטיש 5 קילו בראש שלשבור מסגרת משפחתית שכזו יהיה עוול וחוסר צדק משווע, ואולי אף יקלקל את ההתבגרות של הילדות.

וכך, מסרט מקסים ומרגש, הסרט הופך אולי לחשוב, אבל למעיק. מסרט אינטלגנטי לסרט שלא סומך על הצופה, ולכן הוא ידחוף לו את המסר בכוח. גם בחלק הזה של הסרט הדמויות רגישות מאוד, המשחק של כל השחקנים נהדר, והכל ממש חמוד, אבל קו העלילה הדק שמוביל כאן את הסיפור מיותר ולא נעים לצפיה.

אז אני מבין למה הסרט הזה זכה בפרס בפסטיבל הסרטים החשוב בברלין – הוא גם סרט חשוב, וגם סרט נעים לצפיה (לפחות בחלקו), אבל שני החלקים של הסרט, לטעמי, מפריעים אחד לשני במקום להפרות אחד את השני, והתוצאה היא הנאה, אבל בערבון מוגבל, ורגשות קצת מעורבים.

הקרנות נוספות בפסטיבל:

ביום רביעי, ה-13/07

וביום שישי, ה-15/07.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל ירושלים 2016: נדירה

  1. שלום איתן ,
    האם תוכל בביקורות שלך לציין על ההתחלה את ארץ המוצא והבמאי של הסרטים.בביקורת על "נדירה" , למשל , ועוד רבים אחרים , לא צוין.עדיין לא שלחת ביקורות על החדשים של אלמודובר ווודי אלן , נכון?
    בברכה ,
    שוש קירש
    —————-
    איתן לשוש: לבקשת קוראים, אני מציין בכל פוסט בתחילתו את שם הסרט במקור (אלא אם זה סרט ישראלי), כדי שהמעוניינים בכך יוכלו להמשיך ולחקור באינטרנט. ולגבי וודי אלן ואלמודובר: את "חולייטה" ראיתי ביום שישי בפסטיבל, באירוע שכלל מפגש עם השחקנית הראשית. אמה סוארז התגלתה כחביבה ומעניינת מאוד. הסרט הוא לטעמי אחד הטובים שראיתי השנה. מכיוון שהוא כבר עלה להקרנות מסחריות, אני אחכה עם הפוסט עליו עד שייגמר הפסטיבל. ולגבי וודי אלן: טרם ראיתי את הסרט. למעשה, פספסתי את הקרנת העיתונאים שלו בגלל הפסטיבל, ובגלל הקרנות האקדמיה שממשיכות. כשהסרט יעלה (בקרוב) אני אראה אותו ואכתוב עליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s