פסטיבל ירושלים 2016: העולם הבא

(שם הסרט במקור: Efterskalv)

לפני כמה חודשים, כשסקרתי כאן בבלוג את פרסי האקדמיה השוודית לקולנוע, התוודעתי לסרט הזה. באופן מפתיע, זה גם הסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. סרט ביכורים של במאי, עם שחקנים לא מוכרים, ובנוסף, סרט קודר ולא ממש שמח. אבל, מסתבר, הסרט הזה כבר הוקרן בפסטיבל קאן, ואפילו היתה לו הקרנה אחת בתל אביב שפספסתי. אז הנה תיקנתי את זה, וצפיתי בו במסגרת פסטיבל ירושלים.

ואחרי הצפיה אני מבין את כל הפרסים והתשבוחות, אם כי יש לי בעיה עם הסרט הזה. אבל הבעיה הזו לא קשורה לעשיה הקולנועית שלו, אלא היא יותר בעיה מוסרית בסיסית. כי כשאני שומע על מישהו שהורג מישהו/י אחר/ת, אני פחות מתעניין במצבו הנפשי של הרוצח. כלומר, כן, אני מנסה להבין מה גרם לו לעשות את המעשה הנורא הזה, מהם מקורות הרוע (והרבה פעמים מגיע למסקנה ש…אין מה לעשות, האדם הזה, או בכלל האדם, הוא רע מנעוריו), אבל כשהדבר מגיע לאמפטיה, אני מעדיף לחשוב על משפחת הקורבן, ופחות על ייסורי הפושע. הרוצח סובל? מתחרט? קשה לו? יופי. קודם בואו נדבר על כמה קשה למשפחת הקורבן. אח"כ, אולי, נמצא זמן למה שהפושע מרגיש.

efterskalv2ו"העולם הבא" הוא בדיוק זה. הסרט השוודי הזה מוצא בליבו אמפטיה לרוצח. הוא מצליח לגרום לי, בסצינת השיא בסוף, להרגיש את ייסורי הרוצח, להרגיש כלפיו אמפטיה. והוא עושה את זה בצורה מתוחכמת, חכמה, מאוד מעניינת קולנועית, ועדיין, אני תופס את עצמי באותו רגע, או בעצם, למשך כל הסרט, וחושב שעם כל הכבוד, הבחור הזה פחות מעניין אותי.

אבל מגנוס פון-הורן, הבמאי, כנראה מרגיש את הבעיתיות הזו. ולכן, הוא מביים את הסרט הזה בקורקטיות, ללא שמץ סנטימנטליות. הצילום בד"כ רחוק מהאנשים. לא מעט דברים מתרחשים מחוץ לפריים, או שהדרמה פשוט רחוקה מהמסך. הרבה פעמים המצלמה נשארת קפואה במקום בעוד הגיבורים הולכים לחדר השני לשיחות טלפון חשובות, או, למשל, המצלמה נשארת בתוך הרכב כשהגיבורים יוצאים מהאוטו לעשות דברים חשובים, דרמטיים יותר. פון-הורן נמנע מלדחוף את האף שלי כצופה אל תוך ייסוריו של הפושע. מה גם שאותו רוצח עובר את הסרט, רוב הזמן, בפנים חתומות. כך שהסרט כאילו לא מבקש להרגיש אמפטיה כלפי הרוצח. ודווקא בגלל זה הוא מגיע אלי.

כי נדמה שהוא כבר קיבל את שלו. הוא ישב במוסד לנערים צעירים במשך שנתיים. ועכשיו הוא מנסה לחזור לחיים. אבל החברה מסביב לא תיתן לו. והוא סובל בשקט את כל ההשפלות. לא בוכה, לא מחזיר מכות חזרה. כאילו שמגיע לו והוא מבין את זה. אבל בסוף זה מתפרץ, וזה אמין וסוחף – ובעייתי.

אין צורך לומר שהצילום, המשחק של כל השחקנים, הקצב האיטי – הכל משובח, מתוזמר לכדי סרט מדויק מאוד בעבודת בימוי נהדרת של במאי שקשה להאמין שזו עבודת הבימוי הראשונה שלו. והסיפור הזה עובר מסך בצורה מחרידה ומרתקת, מעוררת מחשבה על גבולות האמפטיה האנושית שלי. סרט מאוד מעניין ושווה צפיה.

הקרנה נוספת: מחר, יום חמישי, ה-14/07.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל ירושלים 2016: העולם הבא

  1. הי איתן
    מה שלומך ?
    ראיתי אתמול את "העולם הבא", מעורר מחשבה ומרתק.
    ב"פטרסון" נרדמתי ונראה שלא הייתי היחיד.
    "פרטיזן" סרט עם עליות וירידות, אבל בסך הכל בוחר להציג משהו שונה ויש בו סצינת קראוקי מרגשת עם
    2 ילדים ששרים באופן נדיר.
    "הנבחרות" סרט טוב מאוד, מספר סיפור אוניברסלי ומדכא.
    "האחים ארדן" [השם בכלל צריך להיות – "הארדנים"] איכזב אותי רב הזמן.
    נשאר לי ביום ראשון לראות את "מלחמה" ואת הסרט של מיה האנסן – לאב.
    שבת שלום.
    רוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s