פרסי אופיר 2016: הרמוניה

הסרט הזה אמור להיות סוג של "דקאלוג": בדיקה של כתבי הקודש העתיקים לאור המציאות המודרנית. ובמרכז הסרט הזה, סיפורם של אברהם, שרה, והגר, בניהם, יצחק וישמעאל, וגם עקידת יצחק צצה לה שם לקראת הסוף. קונספט מעניין. אבל, לטעמי, סרט כושל.

נתחיל מהצילום. ירון שרף מצלם את "הרמוניה" בצבעים אדומים וצהובים חמים, משרה אוירה אנושית אוהבת על הדרמה הזו. רק דבר אחד שכחו שם בהפקת הסרט הזה: הוא מתרחש בירושלים. להסתכל על התאמת הכתוב בתורה ההיא, העתיקה, לירושלים של היום. עיר הקודש. והבעיה המרכזית של הסרט היא שבערך 90 אחוז ממנו הם צילומי פנים. בתוך אולם ההופעות, בתוך הבית. העיר ירושלים כמעט ולא נראית בסרט. הרקע לסיפור שמביא את הקודש לחול לא קיים כאן.

harmoniaובכלל, אין בכלל חיים בסרט הזה. אברהם הוא מנצח תזמורת. שרה, בת זוגתו, היא נגנית נבל בתזמורת. והגר היא נגנית חדשה המצטרפת לתזמורת. אבל נדמה שאין להם חיים מחוץ לענייני המוסיקה. גם כשהם בבית, אברהם מקשיב באוזניות למוסיקה, וכותב תווים. האם תלמד את בנה פסנתר. הכל סובב סביב העניין המוסיקלי. אין שום חיים מסביב. עם כל הכבוד לעיסוק המרכזי של הדמויות האלו, הרגשתי צורך לבנות להן עולם משלהן, עולם קצת יותר מציאותי. לא הכל בחיים שלנו סובב סביב הקריירה שלנו, או סביב התחביב שלנו. לפעמים צריכים ללכת לקניות, או לשלם חשבון חשמל. אפשר ליצור סצינות נהדרות בסופרמרקט. אבל לדמויות האלו אין חיים מלבד העיסוק הבלבדי שלהן במוסיקה. לסרט הזה אין חיים. ובכך מחמיץ הסרט את ייעודו – להראות עד כמה התורה חיה גם היום, בירושלים המודרנית. כי אין ירושלים בסרט הזה, ואין חיים של ממש בסרט הזה.

ועוד לא הזכרתי את הבריחה של הסרט מכל צומת דרמטית, מכל שיא של רגש. באחת הסצינות בסרט, הילד מנגן בפסנתר, והאמא יושבת לידו, ומנסה שוב ושוב לרסן אותו. לאט יותר, היא חוזרת ואומרת לו. תחזור להתחלה, תתחיל מפה. אבל הילד כולו פקעת רגשות. סוער, מבטא בנגינה שלו את המחשבות הרבות שרצות לו בראש. אבל האמא, כמו הסרט, מנסה לאלף אותו. לאלף את הסערה. והסרט הזה מסרב להתרגש, מסרב לתת לדמויות האנושיות להרגיש, לרגש אותי באולם.

כי, למשל, החלטה כל כך גורלית כמו זו של הגר, להציע לאברהם ושרה שהיא תהיה אם פונדקאית עבורם. מדובר בהחלטה קיצונית, מאוד לא קונבנציונלית. מה גרם לה לחשוב על זה בכלל, מאיפה זה בא – לא מדובר על זה בכלל. זה פשוט מגיע, זה פשוט שם. שלא לדבר על הדמות הלא נעימה של אברהם – כשלאשתו קורה משהו משמעותי הוא לא רץ לעזור לה, אלא שולח את הגר. הוא איש קשה, לא מראה רגש. אז למה הגר בכלל נכנסת לקשר עם הזוג המוזר הזה? למה היא מציעה להם עזרה בכלל?

ועוד כהנה וכהנה תהיות לגבי אופיו הקר של הסרט שמנסה להיות חם ומבין (עם צבעים עזים שמבקשים לעורר את הרגש אצל הצופה), אבל בכל נקודה דרמטית אפשרית, הסרט הזה מפספס. ואני לא מדבר בכלל על קפיצות הזמן התכופות, חלק מהן מכוונות (הילד פתאום גדל. עברו כמה שנים), וחלק מהן נדמות מאולצות, כאילו משהו לא צולם, או שצולם אבל היה לא ראוי להיכנס לסרט בגלל טעויות בצילום או במשחק.

בקיצור, היו כאן הרבה כוונות טובות. כמעט כולם פוספסו. לפחות יש לסרט הזה סוף יפה, המראה את שותפות הגורל בין היהודים לערבים בארץ הזו, בין ישמעאל לבין יצחק בירושלים. חבל שאין בילד-אפ ראוי לשמו עד לאותה סצינה חביבה. סצינה אחת יפה בסרט מאכזב מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s