פרסי אופיר 2016: להציל את נטע

ואולי זה ניר ברגמן שאשם…

nir bergmanניר ברגמן הוא, לטעמי, אחד הבמאים הכי טובים בישראל. מאסטר של קולנוע. יש לו, לברגמן, רגישות ייחודית לקול האנושי הפנימי, ויש לו את היכולת למצוא את אותו קול בתוך המולה עצומה של המון, של שגרה שוחקת, של אינספור אנשים שמתרוצצים לכל הכיוונים – ובאמצע, האינדיבידואל ההולך לאיבוד – ניר ברגמן מוצא אותו. הוא יודע איך להדריך שחקנים כך שימצאו בתוכם את הנקודות העמוקות האלו, ויודע להביא אותן ברגישות אל המסך. כל הטוב הזה, ועוד, נמצא בניר ברגמן. במאי נפלא. ויש את זה, ואפילו בשפע, גם ב"להציל את נטע". סרט יפהפה. אז למה יצאתי לא כל כך מסופק?

כי זה ניר ברגמן. כבר התרגלתי לצפות ממנו לסרטים חורכי לב ונשמה. כי ניר ברגמן קבע לעצמו רף ציפיות גבוה מאוד. ו"להציל את נטע", מהבחינה הזו, הוא סרט מינורי. חביב, יפהפה, עם רגעים רגישים ונדירים, עם הדרכת שחקנים נפלאה – אבל הפעם ברגמן נמנע מללחוץ על הרגש. לא נקרע לי הלב כמו ב"יונה", למשל. צפיתי ב"להציל את נטע" עם הרגשת פמיליריות, כי הנה, ניר ברגמן עושה את מה שהוא עושה, וזה טוב כל כך, ועם זאת, לא יבבתי בדמעות כמו ב"כנפיים שבורות".

saving netaואני חושב שהפעם הבעיה המרכזית היא במבנה הסרט. נטע, גבר במשבר, הוא רק סיפור משני בסרט. הסרט בעצם מספר על כמה נשים שסיפוריהן הם המרכזיים, ונטע רק עובר בחייהן. הסרט הזה הוא בעצם אוסף אפיזודיאלי של סיפורים, שאין ביניהם שום קשר. וכך יוצא שאין כאן באמת בניית מתח דרמטי עד לפיצוץ גדול. אין כאן את נעמי לבוב שתיקח אותי למסע ארוך אל תוך השגעון שלה, או את מאיה מרון מכמירת הלב שתרגש אותי כל כך מהשגרה הכל כך חונקת של המשפחה שלה עד שהיא הולכת לאיבוד בשאון הזה.

כי, למשל, הנה רותם אבוהב, בסיפור הראשון שבסרט הזה. קצינת מילואים שהיום המתואר בסרט הוא יום כאוטי במיוחד בחייה. היא מחויבת לעבודה שלה, לסדר, לשגרה, ממש כמו שהמשפחה ב"כנפיים שבורות" מנסה להיאחז בשגרה כדי להתקיים. אבל מישהי הולכת לאיבוד בתוך הנסיבות האלו. ממש כמו ב"כנפיים שבורות", גם כאן מתרחש אסון. או כמעט אסון. אבל אותו סרט ראשון של ברגמן פרש את כל המרכיבים הדרמטיים במשך סרט שלם, נתן לי את הזמן כדי להרגיש, להכיר את הדמויות האלו לעומק, ולתת לי מכות רגשיות אפקטיביות ישר לבטן. "להציל את נטע" הוא אוסף סרטים קצרים, וככזה הוא יפה ומלטף, אבל לא נותן לי את הזמן המספיק כדי באמת להתרגש מכל מה שקורה לכל אחת מהדמויות. אז אני מביט בקצינה הזו, ברגע שהיא תופסת את עצמה ומבינה מה השגרה הלוחצת הזו עשתה, מעריך מאוד את עבודת הבימוי והמשחק, אפילו אוהב את הסרט הזה, אבל אז…עובר הלאה.

המבנה של הסרט הזה, שבו יש כמה סיפורים קצרים, כאילו הכריח את ברגמן להוריד מדוושת הרגש. לא להיכנס באמת לתוך החיים של כל אחת ואחת מהנשים האלו, אלא לגעת בעדינות, ברפרוף. וזה יפה מאוד (כי זה ניר ברגמן), אבל קצת לא מספק (כי זה ניר ברגמן. ציפיתי ממנו ליותר…).

מה גם, שאם אני רוצה ממש להתקטנן, אז המעברים בין הסיפורים קצת צולעים, כי יש כאן סוג של סימון כל פעם שעוברים למקום אחר. ריצ'ארד לינקלייטר לימד אותנו ב"התבגרות" שהזרימה הטבעית של החיים מביאה איתה שיאי רגש נפלאים מבלי שנצטרך לדעת בכל רגע נתון איפה אנחנו (אין ב"התבגרות" כותרות המציינות כל פעם בן כמה גיבור הסרט, למרות שהוא מתפרס על פני 12 שנה). ב"להציל את נטע" יש שוטים של שדות ולפעמים גם כותרות שיסמנו לנו את המעבר בין אפיזודה אחת לשניה, וזה יוצר מבנה מקוטע, שחותך את החוט הרגשי של הסרט (ויש גם זוג ששר שיר באחד הרגעים בסרט. אולי השיר לא רע, אבל זהו גם הרגע הכי מיותר בסרט. הסימון הכי בוטה של מעבר בין סיפור אחד לשני). מה שמביא אותי לכך ש"להציל את נטע", שם הסרט, הוא לא מה שאתם חושבים. כי כדי להביא אותנו להציל את נטע (לא הנטע שאתם חושבים), כלומר, להביא אותנו להבנה שגם בתוך השאון הגדול של החיים, של השגרה, אנחנו צריכים להקשיב, לראות את האחר, כדי להציל אותו, אותנו בעצם – כדי להביא אותנו להבנה הזו נדרשת יריעה רחבה הרבה יותר מאשר הסרט האפיזודיאלי הזה מספק.

וכך אוסף הסיפורים היפהפה והנהדר הזה נותר מלטף, עם כמה רגעים עדינים ויפהפיים של משחק (עירית קפלן, למשל, מרגשת במיוחד. ועל רותם אבוהב כבר דיברתי. מצוינת גם כאן), אבל כיצירה שלמה היא תיזכר אצלי כמינורית יחסית בפילמוגרפיה הכללית של ניר ברגמן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פרסי אופיר 2016: להציל את נטע

  1. היי איתן
    מה שלומך ?
    תודה על ביקורות פוקחות עיניים.
    ביום האחרון של הפסטיבל נהניתי מאוד ב"מלחמה" הדני שהוא סרט מורכב שמצליח לרתק ולהישמר
    מהיסטרייה וקיצוניות.
    ו…ישנתי נהדר ב"עתיד לבוא" של מאיה האנסן – לאב.
    איפה "עדן" שצריך אותו ….
    נתראה בפסטיבל בחיפה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s