פסטיבל ירושלים 2016: ירח בבית 12

צריך לומר מראש: "ירח בבית 12" הוא הפקה מרשימה. סרט שניכרת בו השקעה, גם כספית וגם יצירתית, וניכרת בו הכוונה לספר סיפור רציני שבא מהלב. ודווקא בגלל זה הוא מאכזב אותי.

אז נתחיל מהדברים הטובים: כשנגמר הסרט ועלו הקרדיטים חיפשתי מי צילם את הסרט. ולא הופתעתי לראות שמאחורי המצלמה עמד עמית יסעור. כנראה יש לו משהו עם מושבים, ליסעור הזה. הוא צילם גם את "הנותנת" של הגר בן אשר. היכולת של יסעור לתפוס את נופי המושב, לתת ספיציפקציה לאוירה המיוחדת, הכל כך שונה של המקום הזה בניגוד לסביבה האורבנית-תל אביבית, וגם לדעת מתי לצלם בתנועה ומתי לא, מתי לצלם מקרוב ומתי מרחוק (ברגישות הנובעת מהבנת התסריט) – הכל הופך את יסעור לאחד הצלמים המובילים היום בישראל. מישהו שמהווה חלק מרכזי בהצלחת סרט.

ועוד שם שקפץ לי לעין בכותרות הסיום הוא ישי אדר. המוסיקה היפה שהוא כתב לסרט (ויותר מכך – הצורה המעניינת שבה דורית חכים הבמאית מניחה אותה על גבי התמונה) תורמת הרבה לכך שיש בסרט אוירה מסקרנת, אוירה של ציפיה לדברים שהולכים לקרות, אבל גם הבנה שהדברים יבואו מתוך משהו פנימי שנמצא בתוך הדמויות, ולא מתוך משהו חיצוני שיקרה להן. משהו שנמצא בפנים ויצא החוצה במהלך הסרט. לשם מכוונת המוסיקה של אדר – פנימה.

אז אחרי שהבמה מוכנה, והצילום והמוסיקה מכוונים אותי אל הדמויות הראשיות, נותר רק לשבת ולהתרגש מסיפור של שתי אחיות שמתאחדות שוב, אחרי שנים שלא ראו אחת את השניה. וכאן מתחילות הבעיות של הסרט.

moon at the 12th houseראשית, הסיבה התסריטאית שנמצאה היא מחלתו של האב. אבא חולה בבית חולים, והאחות הקטנה שנשארה במושב מופקדת על הטיפול בו. והיא לא יכולה לבד, אז היא קוראת לאחותה לעזרה. בסדר. אבל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: העולם הבא

(שם הסרט במקור: Efterskalv)

לפני כמה חודשים, כשסקרתי כאן בבלוג את פרסי האקדמיה השוודית לקולנוע, התוודעתי לסרט הזה. באופן מפתיע, זה גם הסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. סרט ביכורים של במאי, עם שחקנים לא מוכרים, ובנוסף, סרט קודר ולא ממש שמח. אבל, מסתבר, הסרט הזה כבר הוקרן בפסטיבל קאן, ואפילו היתה לו הקרנה אחת בתל אביב שפספסתי. אז הנה תיקנתי את זה, וצפיתי בו במסגרת פסטיבל ירושלים.

ואחרי הצפיה אני מבין את כל הפרסים והתשבוחות, אם כי יש לי בעיה עם הסרט הזה. אבל הבעיה הזו לא קשורה לעשיה הקולנועית שלו, אלא היא יותר בעיה מוסרית בסיסית. כי כשאני שומע על מישהו שהורג מישהו/י אחר/ת, אני פחות מתעניין במצבו הנפשי של הרוצח. כלומר, כן, אני מנסה להבין מה גרם לו לעשות את המעשה הנורא הזה, מהם מקורות הרוע (והרבה פעמים מגיע למסקנה ש…אין מה לעשות, האדם הזה, או בכלל האדם, הוא רע מנעוריו), אבל כשהדבר מגיע לאמפטיה, אני מעדיף לחשוב על משפחת הקורבן, ופחות על ייסורי הפושע. הרוצח סובל? מתחרט? קשה לו? יופי. קודם בואו נדבר על כמה קשה למשפחת הקורבן. אח"כ, אולי, נמצא זמן למה שהפושע מרגיש.

efterskalv2ו"העולם הבא" הוא בדיוק זה. הסרט השוודי הזה מוצא בליבו אמפטיה לרוצח. הוא מצליח לגרום לי, ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: חדשות ממאדים

(שם הסרט במקור: Des Nouvelles de la Planète Mars)

בסוף שנות ה-90 התוודענו לבמאי חדש ומסקרן בשם דומיניק מול. "הארי חבר אמיתי" היה להיט קטן וממזרי על אדם שנתקל במישהו בשם הארי במקרה, וההארי הזה חופר את דרכו אל תוך חייו של גיבור הסרט עם דרגת פסיכוזה שעולה בהדרגה. כמה שנים לאחר מכן אותו במאי הביא לנו את "למינג", מעשיה תמהונית על משפחה שחייה מתערערים כשלמינג, סוג של מכרסם, נתקע בצנרת הביתית. הסרט היה מרשים, אבל תמהוני מדי מכדי להשאיר סימן בזכרון. ואז נעלם לנו דומיניק מול. לפני כמה שנים ראיתי את שמו שוב עם סרט שהסתובב בפסטיבלים שנקרא "הנזיר". הסרט הזה נקבר מהר מאוד תחת ביקורות מלגלגות, ומול המשיך לחפש את הפריצה חזרה לתודעה.

בפסטיבל ברלין האחרון פספסתי את הסרט הזה בגלל התנגשויות בלו"ז עם סרטים אחרים שראיתי שם, אבל משיחות שלי עם עמיתים התגובות היו חיוביות. והנה הסרט הזה הגיע לפסטיבל ירושלים, והנה השלמתי צפיה גם בזה. ואחרי כל ההקדמה הזו – התוצאה בינונית למדי.

נדמה שמול מספר את אותו סיפור שוב ושוב עם מידות הצלחה שונות – הוא מספר על גיבור גברי, בורגני, נורמלי, בגיל הביניים, שהטירוף של החיים מסביב לאט לאט מערער אותו.

des nouvelles de la planete marsכך היה גם ב"הארי חבר אמיתי", וגם ב"למינג". מול גם יודע לעבוד עם שחקנים, וגם כאן, כמו בסרטיו הקודמים, עבודת המשחק נהדרת (ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: מפלצת עם אלף ראשים

(שם הסרט במקור: Un Monstruo de Mil Cabezas)

שם המשחק בסרט הזה הוא סבלנות. או יותר נכון, חוסר סבלנות.

הסצינה הראשונה בסרט הזה נפלאה בעיניי. באופן הדרגתי, בסצינה ארוכה ושקטה, לאט לאט אני מתחיל להבין מה קורה, מי הדמויות המעורבות, ומה אני רואה בכלל (כי בהתחלה יש רק חושך). הדרמה בסצינה הזו נפרסת בסבלנות, ואותה סבלנות נוזלת אל תוך הסצינה השניה. וזהו. שם נגמרה הסבלנות של הבמאי, והוא החליט לזרז את מהלכי הסיפור. והדרמה, שהיתה מעניינת ואפקטיבית בשלוש הדקות הראשונות של הסרט, בורחת מהר מאוד מבין האצבעות.

munstruo de mil cabezasכי אצה לו הדרך, לבמאי רודריגו פלה, וכבר בהתחלה הוא מספר לנו מה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: לב של כלב

(שם הסרט במקור: Heart of a Dog)

ב-4 בנובמבר 2008 הייתי בהופעה של לורי אנדרסון, בהיכל התרבות בת"א. זה היה יום בחירות בארה"ב, וזה היווה נושא מרכזי בהופעה של אנדרסון. היא אמנית יוצאת דופן, לא בדיוק אחת ששרה שירים, אבל כן מנגנת, ומובילה סוג של טקסט המלווה במוסיקה ייחודית. אחד הדברים שזכורים לי מההופעה הוא שהיה מדובר בעצם בערך בשני שירים במשך כל ההופעה, כל אחד מהם באורך של בערך 45 דקות. והחוויה שלי היתה בעיקר אינלקטואלית, כי היא גרמה לי בעיקר להקשיב ולחשוב, אבל היה שם לפחות רגע אחד של רגש מזוקק.

ועכשיו מגיע לפסטיבל ירושלים סרט בבימויה של האמנית המיוחדת הזו. והסרט הזה הוא השתקפות אופיה של האמנית הזו. כי מצד אחד, יש בו רגעים לא מעטים של רגש, הנובע מפרידה מכלבתה האהובה, שעברה מהעולם הזה. יש בסרט כמה וכמה סיפורים על רגעים קסומים שבהם הכלבה הזו העניקה אהבה כמו שרק כלבה יכולה לתת.

heart of a dogאבל יש בסרט הזה גם להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: נשים מסוימות

(שם הסרט במקור: Certain Women)

בהינף 2 סרטים, קלי רייכארט הפכה לבמאית שאני מצפה לכל סרט חדש שלה. "וונדי ולוסי" היה סרט מרגש מאוד, חכם, ויפהפה, וגם "מהלכי לילה" היה יפה. והנה מגיע סרטה החדש. והוא לא סרט רע. ממש לא. אבל הוא הכי חלש שלה שראיתי.

כי קלי רייכארט באה לסרט הזה אמביציוזית מתמיד: היא באה לספר 3 סיפורים שונים של 3 נשים שונות. אבל רייכארט היא במאית שבאה מלמטה, אוהבת את האנדרסטיימנט. וכאן, ב"נשים מסוימות", להגיד שהסרט הוא צנוע ושקט הוא האמ-אמא של האנדרסטייטמנט. כי, למשל, בן הזוג של האשה מהסיפור השני מנהל רומן מחוץ לנישואין עם האשה מהסיפור הראשון. זה נמצא כבר בסצינה הראשונה של הסרט. אבל הפרט החשוב הזה נמצא כאן בסרט רק כדי ליצור קישור בין הסיפורים. אין לו תפקיד דרמטי. אין בסרט שום עימות בנוגע לבגידה.

certain womenובכלל, רייכארט מספקת בסרט הזה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: נדירה

(שם הסרט במקור: Rara)

יש מקום לא מוגדר, איפשהו באמצע הסרט הזה, שבו שיווי המשקל עובר מ"חמוד" ל"חשוב". זהו גם המקום שבו החוויה שלי מהסרט הופכת מאוהבת למסויגת.

כי הגדולה של "נדירה", לפחות בחלקו הראשון, הוא המבט הכוללני שלו. הסרט מצולם כולו בעדשות רחבות, כך כשגם כשהשוט הוא סינגל, כלומר, גם כשרואים רק את גיבורת הסרט, הנערה, גם אז לא מדובר בקלוז-אפ, וגם אז, בד"כ, רואים ברקע (לפעמים באופן ברור, ולפעמים במטושטש) אנשים אחרים.

Raraכי הסיפור הוא על נערה ואחותה הקטנה. הן גדלות במשפחה שונה קצת מהאחרות. משפחה עם אמא, ועוד אמא. שתי לסביות, עם שתי הבנות של אחת מהן. משפחה לכאורה "נדירה". וצילום הסרט, הבימוי החם והאוהב, העריכה, שמסרבת להיצמד לקו עלילה אחד ברור, ומעדיפה את השיגרה על ההתקדמות של הסיפור – הכל בא להראות לי להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: המשרתת

(שם הסרט במקור: Ahgassi)

קשה לי להחליט אם מדובר בסרט מצוין, או סרט נורא. סרט מבריק, או סרט טיפשי, שרק מתחפש לחכם. סרט מרתק או סרט מגוחך. בסופו של דבר, באופן כמעט בלתי אפשרי, אני חושב שמדובר בגם וגם.

לקראת סוף המערכה השניה יש סצינה בה המשרתת משם הסרט זורקת ספרים למים. ועל זה הסרט הזה, בעצם. לקחת את ז'אנר הספרות העתיקה, הרומנים למשרתות ולעקרות הבית, ולתת להם טוויסט פרוורטי, פרוע, לא צפוי. השאלה היא האם בדרך, הסרט הזה לא הופך לרומן זול בעצמו.

ahgassiבחורה צעירה נשכרת כמשרתת האישית של להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: מגדל

(שם הסרט במקור: Tower)

כששאלו את ארי פולמן למה אנימציה (ב"ואלס עם באשיר"), הוא ענה: "כי אי אפשר היה אחרת". ב"מגדל" היה אפשר אחרת. ובכלל, הסרט הזה הוא מניירה אחת גדולה, ובאיזשהו שלב מעייפת, ואפילו מעצבנת.

towerכי הסרט הזה לקח על עצמו לספר על אירוע ירי מכונן אחד משנת 1966. ברור לחלוטין שהסרט נעשה מפרספקטיבה של זמן. שחזורים (באנימציה מרהיבה, אמנם) של מה שהיה בעבר, משולבים עם ראיונות עם מספר דמויות שהיו ביום ההוא במקום ההוא. עכשיו, תעצרו רגע ותחשבו: האירוע התרחש ב-1966. לפני 50 שנה. האנשים שהיו שם, ביום ההוא, מי מהם שחי עד היום, הוא צריך להיות בגיל 75-80 בערך. אז למה הסרט מסופר מבעד לעיניים של אנשים צעירים?

כן, כי ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: דוגמניות ושדים

(שם הסרט במקור: The Neon Demon)

זה אחד הסרטים הכי מושמצים של השנה. הוא קיבל מנה גדושה של קריאות בוז כשהוקרן בפסטיבל קאן השנה. ואיכשהו נדמה שהבמאי של הסרט הזה, ניקולס וינדינג רפן, דווקא נהנה מזה. נהנה מתשומת הלב הזאת. הוא מתעסק בפרסום ודברור עצמו. הוא הופך לסוג של טרנטינו במובן הזה, מתראיין בלי סוף, מתכתש עם כל העולם (למשל עם בן ארצו, לארס פון טרייר), כלומר, מתעסק בזוטות, ולא באמנות עצמה.

ועכשיו הגיע הסרט המדובר והמושמץ הזה לפסטיבל ירושלים. ובמשך כשעה וחצי מתוך השעתיים שלו, אני יושב באולם ותוהה – זה לא סרט טוב במיוחד, אבל זה גם לא כזה רע ונורא עד כדי כך. ויש בו אפילו לא מעט דברים להעריך.

ואז מגיעה סצינה של נקרופיליה. וזה רק מתדרדר משם.

ובכלל, נדמה שוינדינג רפן מנסה לעשות כאן סוג של טייק-אופ על "מלהולנד דרייב".

ג'נה מאלון ואל פאנינג ב"דוגמניות ושדים"

ג'נה מאלון ואל פאנינג ב"דוגמניות ושדים"

ג'נה מאלון, באחד התפקידים הראשיים, מאוד דומה לנעמי ווטס (אבל הרבה פחות כשרונית ממנה). גם כאן יש קטע עם לסביות. וגם כאן להמשיך לקרוא