מרחוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Desde Allá)

והנה סרט אחר. בתוך כל סרטי הקיץ, מגיע למסכי הסינמטק בהקרנות מסחריות סרט מונצואלה, סרט שדורש סבלנות, מחשבה, התכוונות. וגם אז, לא בטוח שתהיו מסופקים מהחוויה.

———————

המבט. תילי תילים של מאמרים אקדמים, תיזות אוניברסיטאיות, וקורסים סימסטריאלים דנו בנושא המבט בכלל, ובקולנוע בפרט. האדם שמביט (בד"כ הבמאי, אבל לא רק) הוא זה שמחזיק בעמדת הכוח כלפי נשוא המבט. הוא זה שקובע את זוית המבט, ונגזרת ממנה – ההתיחסות לנשוא המבט.

גבר בגיל העמידה מביט מרחוק בנערים צעירים. הוא ניגש לאחד מהם ומציע לו לבוא עימו (תמורת כסף). בביתו הוא יושב על כסא בקצה החדר, מביט בנער אובד העצות שעומד מולו. הוא מבקש ממנו להסתובב ולהוריד את הבגדים, אם ברצונו לקבל את הכסף. והוא מביט בו.

desde allaזה סיקוונס הפתיחה של "מרחוק". עם מעט מאוד מילים, ועם משחק מרתק בין קרוב לרחוק בצילום, עם זויות צילום נחושות שיודעות בדיוק מה הן רוצות להראות ומה להשאיר מחוץ לטווח הראיה (אם זה מחוץ לפריים בכלל, או בתוכו, אבל לא בפוקוס, מטושטש), הסרט הזה מדבר כולו על נושא המבט.

ואז ממשיך גיבור הסרט במסע לסיפוקו המיני. הבחור הבא שעולה על כוונתו כבר אינו נכנע לכח שבמבט של גיבור הסרט. הוא מתמרד. הוא לוקח לידיו את הכח. והסרט כולו הוא מבט במאבקי הכח המשתנים בין שני הגברים האלו, המבוגר השקט, והצעיר התזזיתי. וזהו היתרון, וגם החסרון של הסרט הזה.

זה די ברור לי למה הסרט הזה זכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה החשוב בשנה שעברה (לא פסטיבל נישתי זניח, אלא פסטיבל חשוב, שפותח בסוף הקיץ את עונת פסטיבלי הסתיו, ושהסרטים המוצגים במסגרתו מקווים להגיע עד לאוסקר) – "מרחוק" הוא מאמר אקדמי מרתק עם מחשבה קולנועית מרשימה. אבל זה כל מה שהוא. כי מבחינה רגשית הסרט הזה קר מדי, מחושב מדי, וככזה, הוא נעדר הסברים הגיוניים לחלק משמעותי מהבחירות של גיבורי הסרט.

למשל: הפגישה הראשונה  בין הנער חסר השקט ובין הגבר המבוגר מסתיימת בצורה אלימה. אבל הגבר הזה נמשך אל אותו נער חסר מנוחה, ומחפש אותו שוב. למה? מה גורם לו לשים את עצמו בסכנה כל כך גדולה ומוחשית? זה די ברור שהנה יש נער שלא נכנע לכוחו של המבט, וזה מרתק את הגבר הזה. אבל זה הסבר אקדמי, לא רציונלי ולא מעשי. אז אולי מדובר בבדידות האיומה של הגיבור שגורמת לו לעשות מעשה התאבדותי שכזה. אולי באמת. אבל הסרט הזה מסתכל מרחוק בדמויותיו, לא מתקרב אליהן, לא נותן לי להרגיש את הבדידות הזו. אחרי אותו מפגש, הסרט מתאר מפגש של הגבר עם אשה שלא ברור מה הקרבה ביניהם. האשה הזו תחזור אל הסיפור רק כעבור כשעה שבמהלכה קרו הרבה דברים. אז גם יסתבר שמדובר באחותו. אבל כזה הוא הסרט – מקמץ בפרטים, נעזר בפניו הקרות וחסרות ההבעה של אלפרדו קסטרו בתפקיד הראשי כדי להימנע מסנטימנטליות. אבל זוהי אותה המנעות שמונעת ממני להתקרב לסרט, להבין אותו באמת. כי המהלכים של הדמויות אולי ברורים על הנייר, אבל לא בחיים האמיתיים.

וכך יוצא שהסרט אולי מעניין לצפיה, אבל אין לי שום מעורבות רגשית במתרחש, ואם לומר את האמת, קשה לי גם להאמין לחלק מהדברים שקורים, כי אולי יש להם הסבר פסיכולוגי, אבל לא הסבר מעשי-הגיוני. וכך הוא גם סוף הסרט, עם בחירה פטאלית אחרונה של הגיבור, כי משחקי הכוחות ממשיכים, למרות שנדמה היה שהושג שם שלום. גם כאן, כמו גם במקרה של מעקב ארוך ומתמשך אחרי גבר מבוגר אחר, לא באמת מבוארת הסיבה למעשה, אלא רק במחשבה קרה ובניתוח שלאחר מעשה. תוך כדי הצפיה אני נותר, לרוב, תוהה על טבע המעשה, ועל עצם ההגיון שבו.

סרט מעניין, ועם זאת, סרט מאוד לוקה בחסר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s