המורה לכינור: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tudo Que Aprendemos Juntos)

אמנות החיים. היכולת לשלב את המחויבויות שלנו עם צרכי הנפש שלנו. למצוא את הזמן גם למה שצריך וגם למה שאנחנו רוצים. גם לחשבונות החשמל, המים, הטלפון, לקניות, לנקיונות, לעבודה, וגם לתחביבים שלנו. ואם אפשר לסדר כך שנרוויח כסף מהתחביבים שלנו, אז בכלל אמנות החיים שלנו משתדרגת.

כמה חבל ש"המורה לכינור", הסרט הברזילאי שעלה בסופ"ש על המסכים בישראל, הסרט הזה שמדבר בדיוק על האמנות החמקמקה הזו, כמה חבל שהסרט הזה כושל בדיוק בארגון החומרים של אותה אמנות.

violin teacherקודם כל צריך לומר שהלב של הסרט הזה במקום הנכון. נכון, הסיפור של הסרט הזה כבר נדוש, ונעשה כבר עשרות פעמים (מורה מגיע אל כיתה בעייתית, ומצליח למצוא בהם השראה), אבל הסרט הזה יוצק אל תוך הסיפור הזה איזושהי כנות ורצון למצוא את אותה תשוקה בחיים, אצל גיבור הסרט, כמו גם אצל התלמידים שלו.

אבל צריך לומר גם, שבאופן אירוני, דווקא האלמנט שהיה צריך לסדר את החיים של הסרט הזה, הוא גם האלמנט שמכשיל אותו. העריכה של הסרט היא די קטסטרופלית. הסרט מספר על המורה שמגיע לשכונת עוני בסאן פאולו, ובמשך כל המערכה הראשונה אנחנו נמצאים עם הגבר הזה, עם חייו, ועם הסיפור האישי שלו. ואז הסרט עובר לספר על אחד הנערים בכיתתו, נער מוכשר ומחונן במיוחד. סיפורו של המורה נעלם מהמסך לדקות ארוכות. וכך הלוך ושוב. השילוב בין סיפוריהם של שני הגברים האלו צולע ומקרטע. הקצב של הסרט הזה עייף ומעיק. סצינות מסוימות, כאלו שאמורות להיות חשובות, נחתכות במקום הלא נכון, וסצינות אחרות מתארכות שלא לצורך. הצילום לא מספק את השוטים הנחוצים דרמטית (באחת הסצינות החשובות למשל, סצינת קונצרט מול קהל, העריכה משתוללת בין כל הנגנים, אבל את הקהל, שמייצג אותנו באולם בעצם, את הקהל הזה אנחנו לא רואים), ובכלל, העבודה של הבמאי עם מוסיקה תמוהה – השילוב בין מוסיקה קלאסית, שנמצאת במרכז הסיפור הזה, במרכז התשוקה של האנשים האלו, לבין מוסיקה קצבית יותר, השילוב הזה לא ברור, בורח מהאהבה של הדמויות במקום להיצמד אליה.

ולא עוזר שהמשחק של השחקן הראשי לא ממש מקרב אותי אל הדמות שלו. לכל אורך הסרט נדמה לי שכל שריריו מכווצים, שהוא כל הזמן סובל או מתרכז רק בנקודות הכאב הפרטי שלו. הוא כמעט ולא מחייך לכל אורך הסרט (ובטח לא צוחק), אין עליות וירידות במצב הרוח שלו, ואין לי דרך להתחבר אל הנפש שלו. גם בני הנוער שמולו נדמים גם הם מרדניים בלבד, ולמעט סצינה אחת קצרצרה, בה משתלב כלי נגינה מעט קצבי יותר עם הכינור, אין בסרט רגעי הרפיה מהדרמה הכאילו-קשה.

כל החומרים הנכונים נמצאים בסרט הזה, אבל עם שחקן ראשי אחר, ובעיקר, עם חשיבה יותר יצירתית בחדר העריכה, הסרט הזה היה קם לתחייה. כמו שהוא, הסרט הזה הוא החמצה מצערת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “המורה לכינור: הביקורת

  1. איתן שלום לך.
    שמי רפי שושני. ראיתי את הסרט אתמול. היום קבלתי ממך עוד טיפ להנאה.
    הטיפ שאיני מבין בקולנוע. מאד נהניתי מהסרט.
    מצאתי שם קצת את עצמי.
    גדלתי בבית אשר בו ספגתי את האוצר, אהבה למוזיקה. כאשר היה קונצרט ברדיו ,באיכות של לפני 80 שנה, אסור היה לדבר.
    השילוב של הכינור אל מסכת חיים בה הנפילות מביאות הצלחות, זאת כאשר בוחרים בלחץ של אמוציות וכורח.
    השילוב של קטעים על חייו של הנער, עם האבא שלו, בחייו של המורה, דווקא נראה לי למרות האי בהירות איפה אנחנו עכשיו.
    בסיטואציה אחרת במקום אחר, נזדמן לי לפגוש אוכלוסיה דומה לנערי הסרט. סיטואציה שהביאה אותי ליזום ולהקים את הפרויקט " נערי רפול " .
    השילוב של הכינור והנערים ריגש אותי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s