קובו, אגדה של סמוראי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Kubo and Two Strings)

היה היה פעם, בארץ רחוקה רחוקה…

מי היה מאמין שמהמקום הכל כך לא צפוי הזה יגיע אחד הסרטים הטובים של השנה. לא רק הכי טוב של הקיץ, לא רק סרט האנימציה הכי טוב, אלא אחד הסרטים הכי טובים של השנה בכלל, בכל קטגוריה.

kubo2כי מה לי ולסיפורי סמוראים? מה לי ולסרט אמריקאי שמתייחס למיתוסים מלחמתיים מזרח אסיאתיים (והם בד"כ עושים את זה בסוג של התנשאות)? מה לי ולעוד סרט אנימציה של קיץ, אחד בעוד סדרה בלתי נגמרת שמופצת עכשיו כדי לתת להורים שעתיים של שקט מהילדים?

לא תכננתי בכלל ללכת לסרט הזה. כי מה לי ולזה. אבל אז התחילו להגיע הביקורות. והן היו חיוביות באופן יוצא דופן. אז החלטתי לבדוק את העניין. והפעם הוייב החיובי הוכיח את עצמו כמוצדק. מדובר לא רק בסיפור הרפתקאות סוחף ומרגש. מדובר גם בסרט חכם מאין כמותו, עם נראטיב משני, סאבטקסט, שרץ כל הזמן במקביל לסיפור המרכזי.

"קובו", כפי שאני מבין אותו, הוא סרט שתוהה על עצם האמנות של סיפור סיפורים. על הצורך שלנו, הקהל הרחב, בסיפורים האלו שימלאו את הנפש שלנו, יתנו לנו תקווה, מרגוע, נחמה. ועל אלו שמספרים את הסיפורים האלו. איך הם עושים את זה. מאיפה הם שואבים את ההשראה, ומהו טבעו של התהליך שמעבד את הסיפור הזה לכדי יצירת אמנות שמגיעה עד לקהל הצרכנים.

כי, לכאורה, מדובר כאן על סיפור הרפתקאות של סמוראי. סרט אקשן פנטסטי, במקום רחוק, שאין קשר כלשהו בינו ובין המציאות שלנו כאן ועכשיו. אסקפיזם טהור. אבל זה לא כך. כי הגיבור של הסיפור שואב את החומרים מהם הוא יוצר סיפורים מחייו שלו. ואז הוא הולך לשוק, ומרתק את העם בעזרת סיפורים שהוא מקים לחיים עם קיפולי נייר מלאי דמיון. כי כזו היא אמנות הסיפור: לקחת כותרות מהעיתונים, או רגעים מחיינו שלנו, ולהשתמש בדמיון שלנו כדי לייצר מהם סיפור. להשתמש בטכנולוגיה, אנלוגית או דיגיטלית, כדי לפסל את חומרי הסיפור לכדי הצגה או סרט שירתק קהל, יסחוף אותו למסע של רגש (והסצינה הזו בשוק הזכירה לי סרט סיני יפהפה מלפני 20 שנה שנקרא "מלך המסיכות", שם איש מבוגר מרתק קהל מזדמן בעזרת טכניקה מרהיבה להחלפת פרצופים מהירה. חפשו את הסרט הסיני הנהדר הזה).

kubo1והמסע הזה נוזל מהאמנות אל החיים עצמם. הסרטים שאנו רואים, הטובים שבהם, לפחות, הולכים אתנו הלאה. אנחנו מדקלמים אותם. לפעמים אנחנו ממש מחקים אותם. והחיים והסיפור עצמו מתערבבים בחיי קובו, גיבור הסרט הזה. ויש אפילו הערה על המסחריות של הוליווד: בפגישה של קובו, הפרוטגוניסט של הסיפור, ושל סבא שלו, האנטגוניסט, אומר הסבא: בוא, הצטרף אלי, ולא תצטרך לדאוג לכסף, או לאנשים עם חיים עלובים. אבל קובו דואג ללב לפני שהוא דואג לרווחה. דואג לאנשים, למקור של הסיפורים, לפני שהוא דואג להצלחה האישית שלו.

הסיפור של הסרט הזה הולך יד ביד עם המשמעות שלו. הטכניקה שלו מרהיבה, וברגעי השיא יש אפילו פייד ללבן. סוף פרק והתחלת פרק חדש. הקצב של הסרט מדוד, יש בו רצינות לצד הפוגות שחוק (דמות הקופה המצטרפת למסע למול דמות הלוחם האמיץ, השוליה של האב, גם הוא מצטרף לחבורה), יש בו שילוב נהדר של מוסיקה מזרח-אסיאתית ומוסיקה תזמורתית המושכת לכיוון הקלאסיקה ההוליוודית שיודעת להוציא את הרגשות מלמטה – הכל בכל מכל כדי ליצור סרט, סיפור, שירתק אותי למסך, ירגש אותי, יצחיק אותי, וישאר איתי גם אחרי שאצא מן האולם.

וברגעי הסיום, על רקע כותרות הסיום (כשברקע גרסה יפהפיה של רג'ינה ספקטור לשיר הקלאסי של הביטלס, "כשהגיטרה שלי מיבבת חרישית") נראים יוצרי הסרט כשהם נמצאים בתהליך היצירה של הסרט הזה. כי הסרט הזה, כולו, הוא על אמנות הסיפור. על איך עושים את זה בכלל. ועל איך עושים את זה טוב. ו"קובו, אגדה של סמוראי", הוא סיפור, סרט שעשוי טוב מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קובו, אגדה של סמוראי: הביקורת

  1. איזה כיף היה לקרוא את הביקורת שלך איתן. גם בעיניי מדובר באחד הסרטים היותר טובים (ובהחלט היותר יפים) של השנה האחרונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s