פוטו פרג': הביקורת

פעם ראיתי סרט דוקומנטרי על אייבי נתן ז"ל. אחד הדוברים בסרט אמר: "יש שני סוגים של אנשים. יש כאלו שנותנים בסתר. ויש כאלו שנותנים ודורשים הכרה על נתינתם. אייבי נתן היה מהסוג השני".

כזה היה גם פרג' פרי, האיש שבמרכז הסרט הזה. וכתוצאה מהדרישה הזו, מההזדקקות הנואשת להכרה ולתשומת לב, התחולל משבר משפחתי אמוציונלי קשה שהותיר הרבה פצועים רגשית. כבר בתחילת הסרט נאמר במפורשות שהאחים לבית פרי (פרג') לא החליפו מילה זה כ-30 שנה. סיפור רגשי מאוד.

אז איך יצא שהסרט הזה חסר את אותו מימד רגשי כל כך נחוץ? הרי אי אפשר להסתמך רק על האלמנט הנוסטלגי. כי כן, בטח, גם אני, כמו כל תל-אביבי, עברתי אינספור פעמים (ועדיין עובר מדי פעם) ע"י בית פרג', בדיזנגוף פינת ארלוזורוב. אבל הפריטה על המיתרים הפמיליאריים צריכה להיות רק חלק מהעניין. היא לא יכולה להיות ה-Raison D'être של הסרט הזה.

photo faragכי למה הסרט הזה נעשה בכלל? למה דווקא עכשיו? מה בער לבמאי קובי פרג' (שהוא, לפי עדותו שלו בגוף הסרט ממש, בכלל שחקן) לצאת ולעשות את הסרט הראשון שלו דווקא על הנושא הזה? מה היה הניצוץ שהצית את המסע הזה? הרי כבר בתחילת הסרט אומר קובי פרג': אינספור פעמים עברתי אל מול בית פרג', ולא אזרתי אומץ להיכנס. אז למה עכשיו כן? ולמה לוקח יותר מחצי סרט עד המהלך המאולץ הזה, עד אותו רגע שהוא אכן נכנס?

אולי לא קובי פרג' היה צריך להוביל את הסרט הזה. אולי פרג' פרי, האיש הכל כך להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת