פוטו פרג': הביקורת

פעם ראיתי סרט דוקומנטרי על אייבי נתן ז"ל. אחד הדוברים בסרט אמר: "יש שני סוגים של אנשים. יש כאלו שנותנים בסתר. ויש כאלו שנותנים ודורשים הכרה על נתינתם. אייבי נתן היה מהסוג השני".

כזה היה גם פרג' פרי, האיש שבמרכז הסרט הזה. וכתוצאה מהדרישה הזו, מההזדקקות הנואשת להכרה ולתשומת לב, התחולל משבר משפחתי אמוציונלי קשה שהותיר הרבה פצועים רגשית. כבר בתחילת הסרט נאמר במפורשות שהאחים לבית פרי (פרג') לא החליפו מילה זה כ-30 שנה. סיפור רגשי מאוד.

אז איך יצא שהסרט הזה חסר את אותו מימד רגשי כל כך נחוץ? הרי אי אפשר להסתמך רק על האלמנט הנוסטלגי. כי כן, בטח, גם אני, כמו כל תל-אביבי, עברתי אינספור פעמים (ועדיין עובר מדי פעם) ע"י בית פרג', בדיזנגוף פינת ארלוזורוב. אבל הפריטה על המיתרים הפמיליאריים צריכה להיות רק חלק מהעניין. היא לא יכולה להיות ה-Raison D'être של הסרט הזה.

photo faragכי למה הסרט הזה נעשה בכלל? למה דווקא עכשיו? מה בער לבמאי קובי פרג' (שהוא, לפי עדותו שלו בגוף הסרט ממש, בכלל שחקן) לצאת ולעשות את הסרט הראשון שלו דווקא על הנושא הזה? מה היה הניצוץ שהצית את המסע הזה? הרי כבר בתחילת הסרט אומר קובי פרג': אינספור פעמים עברתי אל מול בית פרג', ולא אזרתי אומץ להיכנס. אז למה עכשיו כן? ולמה לוקח יותר מחצי סרט עד המהלך המאולץ הזה, עד אותו רגע שהוא אכן נכנס?

אולי לא קובי פרג' היה צריך להוביל את הסרט הזה. אולי פרג' פרי, האיש הכל כך עקשן הזה, היה צריך להוביל אותו. הרי כשהמהלך כבר נעשה, והוא יושב ומדבר אל מול המצלמה, רק אז אפשר להבין עד כמה הוא גיבור טרגי. עד כמה הוא זקוק נואשות להכרה, לפרסום. כל חייו הוא עבד מבלי לעצור כמוכה אמוק בכדי להאדיר את שמו. כן, יש שם אמנות, אבל בבסיס של כל המעשים של פרי פרג' קיים הצורך הנואש לקבל את הכבוד מפרנסי עולם, נשיאים, ראשי ממשלות, וכן, גם מאחיו ומחברי משפחתו. והסצינה הזו, בה פרג' מדבר, היא סצינה די מדהימה, כי היא מראה שגם בגיל 77, אחרי אינספור פצעים בגוף המשפחה שלו, גם עכשיו הנשמה שלו פגועה ולא מוכנה להכיר בכך שאולי גם לו חלק בריב המשפחתי שלו. או חלק מהאשם נופל גם עליו. גם היום הוא לא מוכן להכיר בכך. והלהט שבו מדבר פרג' סיניור סוחף.

חבל שהלהט הזה נעדר מהסרט עצמו, ומהמהלכים הדרמטיים הצולעים שמובילים אותו. וחבל גם שבאיזשהו שלב הוא חוזר על עצמו: הרי אחרי אותה סצינה הסרט מגיע לסצינה נוספת, שלמרות שיש בה שוב מימד מרתק, היא במידה מסוימת חזרה על מה שראינו כבר, כי אותו פרג' מיתולוגי חייב להראות בה שוב שהוא מעל כולם, גם בכאב ("אתה תבכה בדמעות. אני אבכה בלב. זה יותר קשה").

יש בסרט הזה כמה מהלכים דרמטיים שלא מבשילים, ושבעצם נזנחים: סלילי הפילם הנלקחים לרסטורציה בארה"ב; או המסע עם אבא לאיסלנד. התחלות של דברים שהיו יכולים להוביל סטורי-ליין אמוציונלי שידריך אותי אל לב ליבה של הדמות המיוחדת הזו, פרג' פרי. נדמה לי שקובי פרג' לא כל כך ידע איך לספר את הנראטיב של הסרט שלו, אז הוא השאיר התחלות של דברים בסרט, ולא המשיך אותם.

וחבל, כי לדמות הזו של פרג' פרי הגיע סרט יותר טוב. כי כן, לדמות שלו, כפי שהיא מוצגת בסרט, יש כריזמה סוחפת, גם אם היא מגיעה אלי במנהרת זמן שעשויה מאינספור צילומי ארכיון בשחור לבן ובצבע, מסרטי ארכיון ישנים, ומהשוואתם לתל אביב של היום. הדמות של פרג' פרי, דמות של גיבור טרגי במידה מסוימת, חורכת את המסך למרות שהוא מגיע אלי מהארכיון. והסרט הזה מקבל אנרגיה עצומה רק מהנוכחות שלו. חבל רק שהסרט הזה לא משתווה לגיבור שמוביל אותו.

לא סרט רע, "פוטו פרג'", רק לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s