אוסקר שפה זרה 2017: מקבץ ראשון

(עדכון: היתה בעיה בלינק השוויצרי. תוקן)

זה הזמן הזה של השנה, הזמן שבו כל מדינות העולם נכנסות לקריזה, ומחפשות בקדחתנות את הסרט הלאומי שלהן, זה שלא מדבר אנגלית, אבל יש לו (להערכתן) סיכוי לזכות באוסקר. וזה הזמן הזה של השנה שבו, כמו כל שנה, אני עוקב אחרי ההגשות של כל מדינות העולם (או לפחות חלק גדול מהן). בשנים האחרונות מספר ההגשות רק הולך וגדל, ומגיע לאזור ה-80 סרטים, ובגלל שסרטים זרים מעניינים אותי, ובגלל הכמות האסטרונומית, אני מבצע את המעקב הזה בחלקים, מנסה לתת לכל סרט ולכל מדינה את תשומת הלב שלה.

אבל לפני שנתחיל לעקוב אחרי הסרטים שכבר נכנסו למירוץ, אני רוצה להפנות זרקור קטן למה שקורה עכשיו בברזיל:

במבט מבחוץ, הסרט היציג של ברזיל השנה הוא "אקוואריוס" (והסיפור על הטעות האידיוטית שגרמה לי לפספס את ההקרנה שלו בפסטיבל ירושלים יסופר בהזדמנות אחרת). הסרט הוקרן בפסטיבל קאן השנה, וזכה לתשבוחות הביקורת העולמית, במיוחד על הופעתה של סוניה בראגה, סמל מין עולמי בשנות ה-80, וכנראה שחקנית מעולה היום, בגיל המתקדם שלה. בעת הקרנת הסרט בפסטיבל קאן, צוות הסרט ביצע אקט מחאה פומבי כנגד הדחת נשיאת ברזיל ע"י הפרלמנט הברזילאי. האקט הזה עיצבן כמה אנשים בברזיל, ועכשיו הם מבצעים פעולת נקמה: הם מינו את מבקר הקולנוע שכתב כנגד האקט הזה לראש הועדה שתחליט על הסרט הברזילאי שישלח לאוסקר; ובצעד תמוה הם החמירו מאוד והגבילו את הגיל המותר של הצפייה בסרט ל-18 (הסרט מופץ בברזיל בימים אלו). בצעד של סולידריות, יוצרי קולנוע ברזילאיים שהגישו את סרטיהם לשיקול הועדה, משכו את סרטיהם וביקשו לא להחשיב אותם ככשירים לייצג את ברזיל באוסקר. בין הבמאים שמשכו את סרטיהם נמצאת גם אנה מוילארט, שסרטה "אמא שניה" ייצג את ברזיל באוסקר בשנה שעברה. צעקות וויכוחים על אנטי-דמוקרטיה ועל השתקה כוחנית מצד השלטון הם מנת חלקם של יוצרי הקולנוע בימים אלו בברזיל (וזה נשמע לי קצת מוכר גם כאן), ויהיה מעניין לעקוב אחרי התגלגלות הסיפור הזה. ברזיל אמורה לפרסם את בחירתה לקראת אמצע ספטמבר.

ועכשיו, למדינות שכבר הקדימו והגישו את בחירותיהן לאקדמיה האמריקאית.

השנה זהו המקבץ הראשון של הסרטים שהמדינות השונות מגישות (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

סעודיה – בראקה פוגש/ת את בראקה. (Barakah Yoqabil Barakah). בימוי: מחמוד סבאח

סיפור: בפברואר השנה הייתי בפסטיבל ברלין. בתכניה היה גם הסרט הזה, ורציתי לראות אותו. ההקרנה שלו התקיימה בקולנוע בחלק אחר של העיר, ומיד בתום הקרנה של סרט אחר במרכז הפסטיבל נסעתי ברכבת התחתית כמה תחנות אל המקום שבו הוקרן הסרט הסעודי. איחרתי בחמש דקות בערך, והאולם היה כבר די מלא. ישבתי בשורה האחרונה, שורה 25, במקום שהיה לי קשה לקרוא את התרגום, שגם כך היה כתוב בלבן-על-לבן. ניסיתי להבין משהו מחלקי התרגום שכן הצלחתי לקרוא, אבל יכולתי גם לראות שמדובר בסרט חובבני להחריד, עם רמת משחק של נון-אקטורס, ועם בימוי שמזכיר את סרטי הקסטות של התחנה המרכזית. הבנתי שהערך העיקרי של הסרט הזה, והסיבה היחידה להכללתו בפסטיבל היוקרתי בברלין,  היא היותו של הסרט סעודי. נטשתי אחרי חצי שעה, לא חזרתי, וכמובן גם לא כתבתי על הסרט הזה.

עכשיו סעודיה בוחרת ב"בארקה פוגש/ת את בראקה" לנציג שלה לאוסקר. לפני כשנתיים היה סרט סעודי אחר שנשלח לאוסקר. "וואג'דה" היה כל כך הרבה יותר טוב. כאן יש מעין נסיון לעשות קומדיה רומנטית בין פשוט העם, לבין יפהפיה זוהרת ועשירה. לא ממש משנה מה קורה, כי הכל, לפי המעט שראיתי, באמת לא ראוי להתייחסות, כי הוא לא אמין, ונראה יותר כמו הצגת בית ספר לא ממש מוצלחת.

שוויץ – חיי קישוא (Ma Vie de Courgette) – בימוי: קלוד באראס

ילד בן 9, הידוע רק בכינויו קורז'ט (בצרפתית: קישוא), מתייתם מאימו (אביו אינו מזמן). היתום העצוב מועבר לבית יתומים של המדינה, וחיי הילד העצוב הופכים לקצת פחות עצובים כשהוא מוצא שם ילדים אחרים עם גורלות דומים, חלקם הופכים לחברים, וחלקם לאויבים, ואפילו אהבה חדשה וראשונה בחיי הילד הזה מגיעה לבית היתומים, והכל תחת השגחתו הסימפטית של שוטר שהופך לסוג של תחליף-אב.

נשמע כמו סיפור דרמה סוחט דמעות שעשוי בטעם וברגישות. עכשיו תעיפו מבט בטריילר. כן, מדובר בסרט אנימציה. אני לא כל כך מבין למה הסרט הזה היה חייב את הפורמט הספציפי הזה (ולמה הראשים כל כך גדולים ביחס לגוף), אבל למראה הטעימה הזו מהסרט אני מרגיש שאני רוצה עוד. זה נראה כמו סרט מתוק ומרגש. הסרט הזה זכה בפרסים הגדולים של פסטיבל האנימציה החשוב באנסי, צרפת, והוא אפילו פרץ את גבולות הנישה של האנימציה, והוקרן בפסטיבל קאן האחרון, כך שנראה שמדובר בסרט מאוד סימפטי, מה גם שמבט בקרדיטים מגלה שעל מלאכת העיבוד של התסריט מהמקור הספרותי שקדה לא אחרת מאשר סלין סיאמה, הבמאית שהביאה לנו את "טוםבוי" ואת "חבורת נערות". הקרדיט הזה מבטיח לי רגישות מירבית לחיי נערים ונערות, ילדים וילדות בגיל קריטי של התבגרות.

גיאורגיה – בית של אחרים (House of others) – בימוי: רוסודן גלורג'ידזה

הכיבוש. לקיחת בתים ושטחי אדמה של אחרים. האפקט שיש לכיבוש הזה על נשמה של אנשים, של אומה. ההשחתה של האופי הפרטי, הלאומי. נשמע מוכר? אז הנה הגרסה הגיאורגית של זה. סרט ביכורים סמי-אוטוביוגרפי המספר על משפחה מהצד המנצח במלחמת האזרחים שהיתה בגיאורגיה בתחילת שנות ה-90. היא מתנחלת בביתה של משפחה מהצד המפסיד. הבית הנטוש נשאר כשהיה, עם כל הרהיטים והציוד האישי של אלו שברחו מאימת הכובש. ועכשיו, המשפחה החדשה מתחילה חיים חדשים בבית של אחרים. האם יהיו להם נקיפות מצפון? האם יתרגלו לחיים של מנצחים ללא התחשבות כלשהי בצד המפסיד, שהשאיר חיים, חפצים אישיים, בית, על כל המשתמע מכך, מאחור? או שרוחות העבר יחזרו לרדוף אותם?

הסרט הזה הוקרן לאחרונה בפסטיבל קארלובי וארי בצ'כיה, וזכה בפרס הראשון במסגרת תחרות הסרטים המשנית של הפסטיבל, המוקדשת לסרטים ממזרח אירופה. הביקורות שקראתי על הסרט מעלות השוואה לאנדריי טרקובסקי הגדול. ולפי הטריילר, יש בזה משהו. נראה מעניין.

ונצואלה – מרחוק (Desde Allá) – בימוי: לורנצו ויגאס

הסרט הזה מוקרן בימים אלו בישראל בהקרנות מסחריות סדירות (בסינמטק תל אביב). כתבתי על הסרט היפה אבל המתסכל הזה כאן. סיפורה של מערכת יחסים משונה בין גבר בגיל העמידה לבין נער. מערכת יחסים של מין, הערכה, אולי אפילו אהבה, אבל גם של חשדנות, של משחקי כוחות בלתי נגמרים, ושל הרבה מסתורין, בעיקר כי הסרט הזה, מעניין ככל שיהיה, נשאר, כשמו, מרוחק. הסרט הזה אמנם זכה בפרס הראשון של פסטיבל ונציה בשנה שעברה, אבל קשה לי לראות אותו עובר שלב באוסקר.

גרמניה – טוני ארדמן (Toni Erdmann). בימוי: מארן אדה

לכאורה צריך לומר: הנה הפייבורייט לזכיה השנה באוסקר. הסרט הזה הוא הסרט הכי אהוב על מבקרי הקולנוע בעולם השנה. זכה לביקורות עצומות ולאהבה חסרת תקדים מאז בכורתו בפסטיבל קאן השנה. ונדמה לי שמקומו בשורטליסט של התשיעיה, לפני שמכווצים סופית את הרשימה ל-5 מועמדים, מקומו שם בטוח. האם הסרט באמת יהיה מועמד, והאם הוא יזכה – כאן מתחילה שאלה יותר מסובכת. כי הסרט הזה יצא, בסופו של דבר, בידיים ריקות מקאן. חבר השופטים, בראשות ג'ורג' מילר, העדיף את סרטו דובר האנגלית של קן לואץ'. ו"טוני ארדמן", סרט דובר גרמנית של שעתיים וחצי, יצא בלא כלום, למורת רוחם של מבקרי הקולנוע בעולם.

והאמת שהטריילר הזה כנראה מגלה רק חלק קטן מהסיפור.

להבנתי, מדובר על סיפור מערכת יחסים של אהבה שנאה בין אב לבת. היא כבר אשת עסקים מצליחה (הסרט גרמני, אבל הוא מתרחש ברומניה, לשם נסעה הבת במסע עסקים), והאב, הוא מעין ליצן עצוב, שמרבה למתוח את העוברים והשבים להנאתו (ורק להנאתו. רק הוא מבין את הבדיחה). על מנת לחדש את הקשר עם ביתו (הרצינית מדי, לטעמו), האב בורא את דמותו של טוני ארדמן, מעין אלטר-אגו בדמות עצמו. קומדיה שהטריילר כנראה לא מגלה עד כמה היא מצחיקה או מרגשת, אבל שבחי הביקורת העולמית ישלחו אותי לצפות בו מיד עם הגיעו לחופינו.

רומניה – סיירהנבאדה (Sieranevada) (במקום טריילר: קליפ 1, קליפ 2) – בימוי: כריסטי פויו

ביותר ממקום אחד ראיתי השוואות של הסרט הזה ל"שבעה" של האחות (ז"ל) והאח (יבדל"א) לבית אלקבץ. משפחה ענפה מתכנסת בבית ההורים לרגל טקס אשכבה. מחכים לכומר שיבוא, ועד אז לא מתחילים לאכול. הכומר מתעכב, אז ממלאים את הזמן בדיונים, ובויכוחים, ובהאשמות, ובעוד דיבורים. בניגוד ל"שבעה", הסרט הזה אורך 3 שעות, ולמרות שהוא היה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן (והוקרן גם בפסטיבל ירושלים השנה. פספסתי אותו. יוקרן שוב בסוף החודש בסינמטקים. אשתדל לא לפספס הפעם), קשה לי לראות איך האקדמיה האמריקאית צולחת סרט של 3 שעות של דברת רומנית אינסופית, גם אם היא בחלקה מצחיקה מאוד.

קובה – המלווה (El Acompañante) – בימוי: פאבל ז'ירו

לפעמים לומדים דברים חדשים. הנה, למשל, הסרט הזה שמגיע מקובה, מספר משהו שלא ידעתי. הסיפור שבמרכזו, החברות הזו בין שני הגברים, הסיפור הזה אולי בדוי, אבל המקום שבו הוא מתרחש, והנסיבות – הן אמיתיות.

מסתבר שבשנות ה-80, עם התפרצות המחלה המבהילה שנקראת איידס, פידל קאסטרו, שליט קובה הכל יכול, הקים מחנות מיוחדים לאלו שנדבקו במחלה, וסגר את החולים בגטאות האלו. לכל חולה הוצמד מלווה, אחד שישגיח עליו מטעם השלטונות. במרכז הסרט הזה, חייל שנדבק בעת מגע לא מוגן עם יצאנית (או זונה ממין זכר) בעת שירות באפריקה. אליו מוצמד אלוף אגרוף לשעבר שהיה מעורב בשערוריית אגרוף. שירות הליווי שהוא עושה עבור המדינה יהיה "עבודות השירות" שלו כתנאי להשתחרר מעונש. שני הגברים מתיידדים, ומחפשים דרך החוצה. הטריילר נראה יפה ומסקרן.

אוסטרליה – טאנה (Tanna) – בימוי: מרטין באטלר, בנטלי דין

מזרחית לאוסטרליה, ומעט מערבית לפיג'י, באוקיאנוס הפאסיפי, נמצאת קבוצת איים הנקראים ואנאטו. המקום מאוכלס ע"י שבטים והתרבות שם היא עדיין עתיקה. צמד הבמאים הדוקומנטרים מאוסטרליה הגיעו לואנאטו וחיו עם השבטים במשך יותר מחצי שנה. במהלך הזמן הזה הם שמעו על מקרה שהתרחש באיים בשנות ה-80 של המאה ה-20, כתבו תסריט לפי המקרה, ליהקו את בני המקום שמדברים בשפת המקום, וצילמו את הסרט. הסיפור הוא על מלחמה בין שני שבטים. כחלק מהסכם השלום, אחת מהבנות הצעירות של השבט אמורה להתחתן עם בן השבט היריב. אבל אותה אחת מאוהבת בנכדו של צ'יף השבט שלה, שאוהב אותה בחזרה. האוהבים אינם מוכנים לקבל את דין ההסכם בין השבטים, ובורחים כדי לשמר את האהבה שלהם, מה שמעמיד את הסכם השלום בסכנה.

מהחומר שקראתי על הסרט, כמו גם מהטריילר, הבנתי שהצילום מרהיב (כצפוי), אבל לא הבנתי אם מעבר לכך יש בו באמת סיפור אמין המשוחק כך שאוכל להיסחף עם האהבה הגדולה הזו, או שמדובר בסרט שלמרות היופי שלו, יש בו גם משהו פרימיטיבי במהלכים הדרמטיים שלו. רק צפייה בסרט הזה, אם וכאשר יגיע אל חופינו, תפתור את התעלומה.

קרואטיה – בצד השני (S One Strane) (במקום טריילר: קליפ. חכו כמה שניות לטעינה) – בימוי: זרינקו אוגרטסה

נדמה שהחיים של וסנה טובים. חיה בזאגרב, שני הילדים הגדולים מתחילים למצוא את דרכם בחיים. הבן הגדול נשוי, והילד השני בדרך. הבת מאורסת. שיחת טלפון אחת משבשת את החיים. בן הזוג מפעם חוזר לחיים. לפני עשרים שנה היא ברחה מהמלחמה עם שני ילדים קטנים. ברחה מהאיש הזה, שהיה ידוע לשמצה במעשיו במהלך אותה מלחמה. עכשיו הוא חוזר לחיי המשפחה הזו ומערער את השקט.

לפי הקליפ הזה, ועוד אחד שראיתי, נדמה שמדובר בסרט שמצולם באופן מרשים, ובהופעות משחק יוצאות דופן באיכותן, והדרמה שבבסיס הסרט נדמית כזו שיכולה לסחוף אותי. סרט מסקרן.

דרום-קוריאה – עת הצללים (Miljeong). בימוי: קים ג'י וון

בדרום קוריאה יש את אחת מתעשיות הקולנוע הכי טובות בעולם לטעמי, אבל האוסקרים האמריקאים לא מגיבים לשרשרת הסרטים הנפלאה שהם מייצרים. שנה אחרי שנה הקוריאנים נשארים מאחור. ואולי טוב שכך. כי הם כל כך נועזים וחסרי פחד, שם בקוריאה, כל כך בזים למיינסטרים, עד שהם ממשיכים ליצור סרטים מקוריים, מותחים, סוחפים, אכזריים, מרגשים, ונפלאים.

והאמת שזה לא ממש נכון. אמריקאים דווקא כן שמים לב לקוריאנים. הם נתנו לכמה מהם כסף, ועזרו לבמאים קוריאנים ליצור סרטים באנגלית. כך בונג-ג'ון הו יצר את "רכבת הקרח" (והוא נמצא כרגע בצילומים של סרטו החדש והמסקרן Okja), ופארק-צ'אן ווק יצר את "סטוקר". גם קים ג'י וון, שביים בעבר את "חיים חמוצים-מתוקים", את "הטוב, הרע, והמוזר", ואת "ראיתי את השטן" קיבל הזדמנות ליצור סרט באנגלית. הוא נכשל (זה היה משהו עם שוורצנגר). כמו פארק צ'אן ווק הוא חזר לקוריאה, והסרט החדש שלו, שיוקרן בימים הקרובים בבכורה עולמית בפסטיבל ונציה, יצא לאקרנים בקוריאה מיד לאחר מכן. היום הוכרז שהסרט הזה הוא גם הבחירה הרשמית של דרום קוריאה לאוסקר. אני לא רואה את הדפוס של האקדמיה האמריקאית משתנה בכל הנוגע לסרטים קוריאנים, אבל למראה הטריילר, בלוטות הרוק שלי התחילו לעבוד שעות נוספות.

זה סרט ריגול שמתרחש בשנות ה-20 של המאה ה-20. קאנג סונג-הו, אולי השחקן הקוריאני המוכר ביותר מחוץ למולדתו ("המארח", "רכבת הקרח") משחק את נציג החוק של הכיבוש היפני. הוא קוריאני שנשכר ע"י שומרי הסדר היפנים כדי לסכל פעולות טרור של לוחמי החופש הקוריאנים. אותן תנועות מחתרת זוממות לפוצץ מוסדות מפתח יפנים המוצבים בקוריאה. לשם כך הם מבקשים להבריח חומרי נפץ משנגחאי. והמירוץ אחרי חומרי הנפץ והנסיון לסכל את התכנית מתחיל, כשהפעם גיבור הסרט נלחם בנאמנויות הצולבות שלו – לכובש היפני, עבורו הוא עובד, וגם לעצמו, ללאום שלו, לזהות שלו. סרט ריגול עם חשדות אינסופיים לבגידות, ריגול וריגול נגדי, ועם הרבה אקשן, כיאה לקוריאנים. הטריילר מרשים מאוד (מתחיל אחרי 25 שניות):


עד כאן עשרת הסרטים הראשונים שהוגשו לשיפוט האקדמיה האמריקאית בקטגוריית האוסקר לסרט בשפה שאינה אנגלית. עוד חודש שלם של הגשות לפנינו. אני אמשיך לעקוב ולהעלות לכאן סדרת פוסטים במהלך ספטמבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2017: מקבץ ראשון

  1. ברזיל – בעיני, "אקוואריוס" עד כה (ראיתי רק את מה שהיה בפסטיבלים בבתי-קולנוע בארץ) ובאמת יהיה חבל אם בגלל מחלקות פנימיות הוא לא יהיה הנציג, למרות שמאוד יכול להיות שברזיל תשתמש בו כמו רוסיה ב"לוויתן". למען האמת זה רק 3 יוצרים, כאשר רק אחד מהם ("Neon Bull") הייתי מחשיב כמתמודד ראלי… אבל זה עדיין חתיכת סיפור.

    סעודיה – משום מה חשבתי שזה צריך להיות סרט די חינני…. טוב, אני בכל זאת אנסה לראות אותו, לאלו שגם רוצים: הוא יוקרן בyabous (מרכז תרבות פלסטיני במזרח ירושלים) בין 22-24.09…וב08-09.09 יהיו הקרנות של סרטו האחרון של מוחמד חאן שלדעתי תהיה הנציג של מצרים.

    ונצואלה – מסכים איתך.

    רומניה – די שנאתי את הסרט: התסריט אומנם די טוב, אבל האורך ובעיות בימוי (חוסר מיקוד בצילום אל מול דיוק בתזמון תחילת הדיאלוג ועוד) הרגו אותי… למען האמת אני לא חסיד קולנוע רומני והופתעתי שהם לא בחרו "Graduation" של מונג'יו (ביקורות, פרסים ומעמד הבמאי טובים יותר בהשוואה ל"סיירהנבאדה ").

    אוסטרליה – סרט שאולי מעניין מבחינה אנתרופולוגית, אבל קולנועית הוא פשוט נורא ואיום עם משחק גרוע (למעט הילדה הקטנה שמשחקת את אחותה של הגיבורה) ומהלכי עלילה שבלונים להחריד, כאשר גם הצילום\עריכה למעט רגעי צילומי הטבע (שציינת) רחוקים מלהיות מעניינים\טובים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s