התפכחות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Indignation)

חיי הרגש. אלו שההמון דוחה מעליו כי זה "רגשי", "סיסי", מראה על חולשה. חיי הרגש האלו הם חיוניים. הכרחיים. פטאליים. בלעדיהם אין חיים. לא רק שאין טעם לחיים. בלעדיהם אין חיים, נקודה.

רציני. מאוד רציני. הסרט הזה הוא האמ-אמא של הרציני. מה שהחבר'ה קוראים "כבד". Dead Serious. תרתי משמע. אבל לא הכל רע בסרט הזה.

ובמהלך הסרט חשבתי שאולי וודי אלן היה צריך לביים את הסרט הזה. כי משפחה יהודית עומדת במרכז הסיפור. ויש כאן מאפיינים חמים ואמינים למשפחה שכזו בשנות החמישים של המאה העשרים. אני רק לא בטוח שהמרכיב היהודי הכרחי. גם נוצרים ומוסלמים אוהבים. ואולי וודי אלן היה נותן יותר טעם לנוכחות היהודית בסרט הזה. כי מה שחסר בסרט הזה, בצורה כרונית ממש,  הוא הומור.

indignationכי נדמה שהסרט הזה מתנהל בקצב איטי, בכבדות איומה, בחשיבות עצמית מוגזמת. במרכז הסרט יש סצינה אחת ארוכה מאוד, כמעט 20 דקות אורכה. ויכוח נלהב בין הסטודנט, גיבור הסיפור, לבין הדיקן. סדרה של נימוקים ונימוקי נגד. מאבק מוחות של ממש. אבל הסצינה הזו, כמו כל הסרט הזה, נעדר את מימד המשחק. אני אמור להינות מהסצינה הזו. להתרגש עם הרגעים הקשים יותר, ולהתענג על הרגעים הקלים. כי ככה עובדת דרמה – סדרה של שיאים דרמטיים, ואתנחתאות בין שיא לשיא (בד"כ מלוות בגגים מילוליים ו/או ויזואליים שיקלו עלי את המעבר משיא לשיא, ועל הדרך, יחברו אותי בצורה יותר ישירה אל הדמויות). ב"התפכחות" אין את זה. יש שיאים דרמטיים, וחלקים שבין השיאים שהם…כבדים. אין הומור. אין קלילות. אין מוסיקה בסרט בכלל, באופן מרגיז למדי (כלומר, יש. בקטעי המעבר בלבד. הסצינות עצמן מתנהלות לצלילי השקט, ללא מימד רגשי כלשהו שידריך אותי. ללא מוסיקה). הצילום סטטי למדי. שום דבר לא זז ולא מתווך אלי באולם כסיפור חי.

וזה מוזר, כי בסופו של דבר, המסקנה, מוסר ההשכל, מגיע לסרט מאוד מהר. בחופזה יתרה. שני סיפורי המסגרת (האשה המבוגרת במוסד, וסצינת הלחימה הקצרצרה) – שניהם מופיעים לרגע קט בהתחלה, ולרגע קט נוסף בסוף. ביחס לסרט שצעד כאילו נעלי בטון לרגליו, הסרט הזה מתחיל ונגמר בחטף. מה גם שההתדרדרות בלימודיו של הגיבור, בעוד חיי הרגש שלו מתפרקים, החלק הזה גם אינו מפורט מספיק. יחסית לסרט שנעדר הומור ושינויי מצב רוח, סרט שנותר ברוב זמנו "כבד", מהלכי התסריט בסוף מגיעים ועוברים כמעט בלי להרגיש, לא נשארים בלב, ומפספסים את הצופה.

ועם כל זה, שלא יובן שסבלתי בסרט. לוגאן לרמן משתדל ככל יכולתו להיות נאמן לחיי הרגש של הדמות הראשית, לאינטגריטי המרשים שלה, ושרה גאדון, בתפקיד לא קל של בחורה לא הכי יציבה, יודעת לא ליפול לקלישאות, ולצייר את דמותה כבחורה ריאליסטית, פגועה אבל מנסה להשתקם בדרכה. הקשר ביניהם קצת לוקה בחסר, לא הרגשתי כל כך כימיה, אבל גיבור הסרט, בגילומו של לרמן, תופס את רוב זמן המסך, והוא עושה את זה בכנות שכמעט ומצליחה להגבר על הרצינות התהומית של הסרט הזה. אבל רק כמעט.

כוונות טובות יש לסרט הזה. הן לא מספיקות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s