אוסקר שפה זרה 2017: מקבץ רביעי

עוד 4 ימים עברו מאז פרסום המקבץ הקודם, וכבר נוספו לרשימה עוד 10 סרטים במירוץ הארוך לאוסקר לסרט שאינו דובר אנגלית. בתפריט הפעם: מלחמה, סבל, כאב. סרטים שמחים המדינות שולחות לאוסקר, הפעם בעיקר מהעולם הערבי. ביחד עם הסרטים שכבר נשלחו למירוץ, ועליהם כתבתי במקבצים הקודמים (לרענון: מקבץ שלישי, מקבץ שני, מקבץ ראשון) יש לנו כבר 40 סרטים בתחרות. ועוד כמה מדינות חשובות צריכות להיכנס לחשבון. למשל, צרפת (פראנסואה אוזון החדש?), איטליה ("אש על המים"?, "זרים מושלמים"?, "קיץ" החדש של גבריאל מוצ'ינו שמתרחש בסן פרנסיסקו?), וגם, אהמ, ישראל ("אבינו" הנפלא שאין לו נוכחות בינלאומית, או "שבוע ויום" המקסים, או "סופת חול" הנהדר, או אולי הסרט של רמה בורשטיין?). אז בינתיים, הנה עוד 10 סרטים שנכנסו למירוץ בארבעת הימים האחרונים. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

אלג'יריה – הבאר (Le Puits) – בימוי: לופטי בושושי

מהסיפור של הסרט הזה אפשר לעשות דרמה צנועה ואפקטיבית, אבל נדמה לי שהסרט הולך בדרכן של דרמות צעקניות שמגבירות את הווליום למצב מאוד מוגזם, וכתוצאה מכך, מגוחך. הסרט מספר על חיי כפר נצור בדרום אלג'יריה. הצבא מכתר את הכפר, ותושביו לא יכולים לצאת מחשש לחייהם. עם התמשכות המצור הם הופכים צמאים, אבל הדרך לבאר חסומה…במקום דרמה שקטה, הטריילר מדגיש את הדרמה, והסרט, על פניו, די מביך.

לבנון – סרט גדול-גדול (Film Kteer Kbeer) – בימוי: מיר-ז'אן בו צ'איה

3 אחים היו מעורבים בתקרית אלימה שבסופה נהרג מישהו. האח הצעיר מסכים לקחת על עצמו את האשמה, ויושב 5 שנים בכלא. האח המבוגר יותר, שהיה אחראי להרג, בונה בינתיים אימפריית סחר בסמים המשתמשת במסעדת הפיצה המשפחתית ככיסוי, כשהאח האמצעי משתף פעולה למרות אי רצון בולט. אחד הלקוחות הקבועים (של הפיצה) הוא במאי קולנוע, שאשתו, שהיא גם השחקנית הראשית בסרטיו, מנהלת רומן סודי מחוץ לנישואין עם האח האמצעי. כשהאח הצעיר משתחרר מהכלא, הוא מצטרף לשני אחיו הנוספים בביזנס המפוקפק, אבל האחים כבר עייפים מחיי הפשע, מבקשים לחזור למוטב, ואולי לפתוח מסעדה חדשה. הבוסים מהמאפיה כמובן מתנגדים, שולחים אותם ל"משימה אחת אחרונה" בסוריה, והעניינים מסתבכים. הבמאי ואשתו יכולים להיות התשובה לצרות, כשהקולנוע יהיה הפעם הכיסוי.

מדובר במעין מהתלת פשע, רק שהביקורות שקראתי לא מתלהבות מהקצב ומההומור שלא עובד. גם הטריילר לא מספיק מלהיב.

בולגריה – לוזרים (Karatsi) – בימוי: איוואילו חריסטוב

לא נראה לי משהו מיוחד בכלל הסרט הזה. אבל זה היה לפני שראיתי את הטריילר. עכשיו הוא נראה לי חמוד למדי, ומסקרן. קודם כל, זה סרט בשחור לבן. וזה סרט צעיר, ולפי הטריילר, יש בו נימה ג'רמושית קלה, זרוקה שכזו, עם הומור שלא באמת מתכוון להיות הומור, אבל עובד ומצחיק בכל זאת.

סיפור הסרט הוא על חבורה של נערים ונערות. נער אחד מאוהב באחרת. היא מתרגשת מהופעה של להקת רוק שאמורה להתרחש בקרוב. הוא, שרוצה רק להיות קרוב אליה, משקר לה ואומר לה שיש לו כרטיסים ושישמח אם תבוא איתו. הוא, כמובן, אין לו כרטיסים, וגם אין לו כסף לקנות אותם. עכשיו החברים ינסו לעזור לו לקנות את הכרטיסים. נשמע חמוד, ונראה עוד יותר.

ליטא – היום של סנקה (Senekos Diena) – בימוי: כריסטיז'ונס וילדז'יאונס

קראתי את התקציר של הסרט, ראיתי את הטריילר, ולא כל כך הבנתי. כלומר, כן, הכל די ברור, אבל זה נראה יותר כמו תיאור גנרי של עלילה של סרט שכבר ראיתי, בלי הייחוד של המקום, הזמן, האנשים. אבל אולי זה רק בגלל שהטריילר לא עשוי מספיק טוב, והתקציר לא כתוב מספיק טוב.

בכל אופן: הסרט מתרחש על פני שני מישורי זמן: ב-1989, על סף פירוק ברה"מ וחיים חדשים כמדינה עצמאית, עם תחושת חופש לא מוכרת באוויר, 3 חברים בני 18 מקימים להקת רוק עם רעיון חירות צעירה של לחיות כל יום כאילו הוא האחרון בחייך. משולש אהבה מפרק את השותפות. 25 שנים לאחר מכן, אחד מהשלושה, דווקא מצליח למדי, עושה חשבון נפש עם הערכים שהאמין בהם, אבל נטש אותם. יכול להיות אחלה סרט. יכול להיות גם קשקוש מושלם.

ברזיל – סוד קטן (Pequeno Segredo) – בימוי: דוד שורמן

אז הפוליטיקה ניצחה. הסרט שהיה אמור לייצג את ברזיל השנה באוסקר נבעט הצידה, כנראה משיקולים פוליטיים. כי נשיאת ברזיל הודחה מתפקידה בטענות לשוחד, והתהליך הזה היה מאוד שנוי במחלוקת שם, בברזיל. יוצרי "אקוואריוס" ביצעו אקט מחאה פומבי, והמתנגדים לנשיאה, שהצליחו גם בהליך ההדחה, נקמו בהם.

"אקוואריוס" הוקרן השנה בפסטיבל קאן (ובירושלים. פספסתי את ההקרנה) וקיבל ביקורות מעולות. הסרט שנבחר, לפחות לעין לא ברזילאית, הוא נעלם אחד גדול. מה שלא אומר שהוא סרט רע, כי על פניו הוא נראה דווקא מאוד מעניין.

שלושה סיפורים המסופרים במקביל ינזלו אחד אל תוך השני בהדרגתיות, ויתנקזו אל חייה של קאט שורמן, אחותו המאומצת של דוד שורמן, הבמאי, שנפטרה בגיל 13 מאיידס. קאט היתה תוצר האהבה של בחור ניו זילנדי ובחורה ברזילאית משבט באמזונס. בעקבות מות הוריה בתאונה, היא נמסרת לאימוץ למשפחת שורמן המבוססת. עם התבגרותה היא דורשת לדעת את מקורותיה, ואת מקור המחלה שהיא ירשה מהורים שלא הכירה. ובצד השני של העולם, בניו זילנד, אשה מבוגרת שיחסיה עם בן זוגה מעורערים, והיא גם נאבקת בהתמכרות לאלכוהול, מנסה לסדר את חייה בכך שהיא דורשת זכות הורות על הנכדה שלה, שבנה, שהתנכר גם הוא אליה, השאיר בצד השני של העולם, בברזיל.

הטריילר נראה לי מצוין, מה גם שעל מלאכת עיבוד הסיפור האמיתי לתסריט עמל מרקוס ברנשטין, שבעבר כתב גם את "תחנה מרכזית ברזיל" המרגש. יכול להיות שברזיל, למרות השערוריה, בחרה כאן סרט שהוא תחליף ראוי ל"אקוואריוס" המהולל.

קולומביה – שם בדוי: מריה (Alias Maria) – בימוי: חוסה לואיס רוגלס

זה יכול להיות סרט מחריד ומטלטל כמו "צא וראה", וזה יכול להיות סרט נצלני, לכאורה סרט חשוב, אבל למעשה סרט שמשתמש במציאות הקשה כדי להעביר בצורה לא עדינה מסר, ולרמוס בדרך את הערך הקולנועי.

כי מסתבר שבמלחמת האזרחים המתמשכת בקולומביה, חלק לא קטן מהנלחמים הם ילדים. וילדות. אחת מהן, מריה, נשלחת למשימה מיוחדת – בת זוגו של המפקד כורעת ללדת, ומריה, ביחד עם עוד שניים, נשלחת לאבטח את הלידה, ולהביא את הילוד חזרה אל המפקד. מה שאף אחד לא יודע הוא שמריה בת העשרה נמצאת בעצמה בשלבים הראשונים של הריון, והיא מחויבת לברוח כדי שלא יכריחו אותה לעבור הפלה. בדרך היא תעבור את כל זוועות המלחמה. נשמע ונראה מטלטל, אני רק לא בטוח שיש בסרט הזה מספיק בשר עלילתי להחזיק סרט שלם. ומצד שני, אלם קלימוב הסובייטי עשה יצירת מופת בלי הרבה סיפור, ועם הרבה נאצים ורוע אנושי שלא יתואר. אז אולי גם בסרט הקולומביאני הזה יש משהו.

פורטוגל – מכתבים מהמלחמה (Cartas de Guerra) – בימוי: איבו מ. פריירה

עוד סרט על מלחמה, אבל מהצד הטרנס-מאליקי שלו, הצד המהרהר, הפילוסופי. סרט בשחור לבן המורכב ברובו (או בכולו) מחלופת מכתבי אהבה בין גבר שנמצא רחוק מהבית, כחלק מהצבא שפורטוגל שלחה לאנגולה ב-1971, לבין האשה שהשאיר מאחור, בהריון עם הילד שלהם שעוד לא נולד. אם הסרט הוא כמו הטריילר, אז הוא די בלתי נסבל. חוזר על עצמו, מנסה בכל כוחו להיות יפה ואמנותי, לעמת מראות קשים ומילים רכות, אבל בצורה שנדמית לי שרירותית, ובכך כל האפקטיביות שלו עפה מהחלון.

צ'ילה – נרודה (Neruda) – בימוי: פאבלו לאראין

יש כמה במאים בעולם שהמבקרים נשבעים בשמם שהם אדירים, נפלאים, הכי טובים שיש. יש כמה במאים כאלו שאני פשוט לא מבין את ההשתפכויות האלו. קסאוייה דולאן, למשל. ילד מפונק שמשוויץ בכל סרט שלו בסגנון צעקני שמעצבן אותי, אבל גורר קריאות התפעלות מהמבקרים. פאבלו לאראין מצ'ילה הוא עוד אחד כזה. סרטו הקודם-קודם "לא" (סרט נורא בעיניי) היה מועמד לאוסקר. על סרטו הבא, "המועדון", כבר ויתרתי. השנה יש לו שני סרטים בקנה, שניהם חזק בדיבור על האוסקר. האחד הוא סרט דובר אנגלית עם נטלי פורטמן, אחר הוא הנציג של צ'ילה השנה לאוסקר בשפה זרה. שני הסרטים הם ביוגרפיות (אחד של ג'קי קנדי, האחר של פאבלו נרודה), אבל נדמה לי שהתואר "ביוגרפיות" הוא לא ממש מדויק. כי כן, היתה אחת ג'קי קנדי. וכן, היה אחד פאבלו נרודה. אבל הסרטים אינם מספרים ממש את סיפוריהם מילדות ועד מוות. נדמה לי שבמקרה של "נרודה", חלק גדול מהסרט הוא פיקציה.

כי פאבלו נרודה, המשורר הצ'יליאני הידוע משנות ה-40 ("הידוע" – כי אני שמעתי עליו רק מסרטו האיטלקי היפה של מייקל רדפורד "הדוור") אכן היה מתנגד לשלטון ונאלץ לחיות בסתר ואף בגלות. הסרט מספר סיפור בלשי, שאני לא בטוח שאכן התרחש באמת: הנשיא (בגילומו של אלפרדו קסטרו, שבימים אלו ניתן לראות על המסכים בישראל ב"מרחוק", הנציג של ונצואלה לאוסקר) מבקש מבלש פרטי (בגילומו של גאל גרסיה ברנאל, ששיחק גם ב"לא", אבל ידוע גם מסרטים אחרים, טובים יותר, כמו "חינוך רע", או "אהבה נושכת") למצוא את נרודה , והסרט כולו הוא סיפור המרדף של הבלש אחרי נרודה.

נשמע מעניין, ואף לא קונבנציונלי, לטוות סיפור חצי דמיוני על בסיס חייה האמיתיים של דמות מיתולוגית. הבעיה שלי היא שלבמאי קוראים פאבלו לאראין…

ניו זילנד – אמת מהבהבת (A Flickering Truth) – בימוי: פיטרה ברטקלי

כמו אוסטרליה, גם ניו זילנד היא ארץ דוברת אנגלית ברובה. כמו אוסטרליה, גם ניו זילנד שולחת לאוסקר סרט שאינו דובר אנגלית. וכמו אוסטרליה, גם הניו זילנדים יצאו מארצם לעשות את הסרט הזה. כמו שאין דבר אוסטרלי בבחירה האוסטרלית לאוסקר מלבד הבמאים, כך גם בבחירה הניו-זילנדית, שמתרחשת בכלל באפגניסטן.

"אמת מהבהבת" הוא סרט דוקומנטרי על שלושה גברים האחראים על ארכיון של סרטים מהדור הישן, אלו שצולמו בפילם, ונשמרים בתנאים ירודים המסכנים את קיומם. סכנה נוספת היא הטאליבאן, שמבקש למחוק את ההסטוריה כדי לכונן שלטון חדש. והסרט יעקוב אחרי הגברים המנסים לשמור בכוחותיהם הדלים על ההסטוריה שלהם בתמונות. הבעיה בסרטים כאלו היא שהטובים והרעים ידועים, ואין ממש תהליך, סיפור שיוביל את הסרט. שלא כמו "הצלמניה" הישראלי, למשל, שהיה בו סטורי-ליין שהוביל את הסרט (הנסיון לסגור/ להעתיק את הצלמניה ממקומה), והיה גם את המבט אל אינספור התמונות המייצגות את ההסטוריה של המקום הזה. מה גם שהיתה במרכז "הצלמניה" דמות חד פעמית, ומצפייה בטריילר אני לא בטוח שלגברים שבמרכז "אמת מהבהבת" יש אותו קסם וכריזמה שתחזיק סרט כמו שמרים וייסנשטיין ז"ל החזיקה את "הצלמניה".

אפגניסטן – עזיבה (Parting) – בימוי: נאביד מחמודי

הנה סרט אפגניסטני שמגיע מאפגניסטן, והפעם הוא נראה מותח, סוחף, ומרתק, בניגוד לסרט האפגני שמגיע מבחוץ (הניו זילנדי), למרות ששניהם לכאורה מדברים על החיים תחת השלטון המאיים של הטאליבאן.

שני אפגנים צעירים מאוהבים, אבל הבחורה חייבת לעזוב עם הוריה לאירן, בתקווה לברוח מהטליבאן. הבחור לא מוותר, וחוצה את הגבול גם הוא תחת סכנות כדי למצוא את אהובתו ולקחת אותה לטורקיה ומשם לאירופה, לחיים טובים יותר. תראו את הטריילר. עשה לי תאבון.


עד כאן 10 סרטים נוספים שרוצים אוסקר לסרט זר. בינתיים יש רק 40 סרטים. יהיו עוד. ויהיו עוד עדכונים כאן בבלוג.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אוסקר שפה זרה 2017: מקבץ רביעי

  1. בשבועיים הקרובים מחכה לך עבודה קשה, יהיו עוד כ40 סרטיפ. 😉 מעניין אותי באיזה שלב יחליטו באקדמיה האמריקאית לשנות את החוקים ולבחור מיובל הסרטים שעולים בארה"ב (כדי לא לבזבז זמן על סרטים חובבנים וכדי שלא יקרה מצבי "אקווריאוס").

    צרפת פרסמה שורט-ליסט ואוזן כאמור בפנים, אבל אני הייתי מהמר על "תמימות" (ששמתי עליו עין בירושלים כמועמד פוטנציאלי לאוסקר עצמו).

    ברזיל – השמוע שרצה שמדובר בסרט די גרוע, אבל אולי זה נקמת המאוכזבי "אקווריאוס". גם אם מדובר בסרט טוב הוא יצטרך להתמודד עם צל של הפרשה הזזאת כאשר בצד השני כל הסיפור רק יוסיף נק להתמודדות של "אקווריאוס" על גלובוס הזהב ושל סוניה ברגה על האוסקר.

    קולומביה – טוב, לא יכלה להיות שנה בה אני לא אפספס אף סרט. מס' 1, היה בחיפה (וגם זכה) ולא ראיתה.

    ניו-זלנד – הוקרן בדוקו אביב, גם אותו פספסתי,אבל מצטער הרבה פחות.

  2. הצרפתים יעשו בחירה טובה אם ישלחו את ״התמימות״. מלודרמה יוצאת מן הכלל, קולנוע קלאסי, עשוי בטוב טעם, ומאוד מרגש. עם שחקניות פולניות מפורסמות ומוכשרות (הצעירה מ״ההיפוך״ והדודה מ״אידה״). והסרט הזה פשוט זועק אוסקר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s