מלך שלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mon Roi)

אהבה היא מצב לא נורמלי. פסיכוטי אפילו. כי אין הגיון באהבה. אי אפשר באמת להסביר למה את/ה אוהב/ת את מי שאיתך. זה לא הסבר הגיוני. זה פשוט ככה. וההתאהבות היא מצב אנרגטי, ממריץ אדרנלין, מעלה את מצב הרוח לרמות לא רגילות, משנה סדרי עולם פרטיים, הופך את החשוב ללא חשוב, את היומיומי לזניח. נדמה שיש רק דבר אחד בעולם, וכל השאר מפריע.

ואז הכל נרגע.

או שלא.

mon-roi-1כלומר, באיזשהו שלב נכנסים לשגרה. מפסיקים להלל את הדמות שאוהבים, רואים גם את החסרונות, ואם היתרונות גדולים יותר, אז נשארים. אבל נרגעים.

או שלא.

יש אנשים שצריכים את האדרנלין באופן קבוע. לצאת, לשתות, להשתכר, לעשן (ולא סיגריות), לבלות, לעלות על אופנוע ולדהור במהירות מטורפת, ועוד כהנה וכהנה. וכשאין את זה, אז נמצאים בדכאון. אנשים כאלו, שחיים בווליום גבוה, צריכים ריגושים חזקים, ולא יכולים בלי זה. על אנשים כאלו מספר "מלך שלי".

הסרט הזה בודק את מה שנקרא בצרפתית Amour Fou. אהבה מטורפת. עד כמה אפשר לחיות עם דבר כזה. עד כמה אפשר לחיות בלי זה. גיבורת הסרט, אשה שפגשה גבר כמוה, גם הוא מכור לריגושים, ועברה איתו רכבת הרים מטורפת, היא עושה בתחילת הסרט תאונה, ועוברת תהליך החלמה ארוך. מנוחה מכל אותו מסע חיים מטורף שהוא החיים שלה. אל אותו זמן מסך שהוא ההחלמה שלה ערוך בצורה מרשימה סיפור חייה. מהמפגש המרגש עם אותו גבר, ההתאהבות הכמעט מיידית, המשיכה המטורפת, הזוגיות האנרגטית, והמשברים. הבמאית מייוואן, בשיתוף עם השחקנית הראשית עמנואל ברקו (שכבר שיתפו פעולה בעבר בסרט הנהדר "פוליס") הולכות כל הזמן על הסף בסרט הזה. יש בתיאור המצב של האשה הזו סכנה של הפיכת הדמות הזו לאינפנטילית, אחת שלא יכולה לדחות סיפוקים, אבל ברקו מצליחה לגרום לי לסמפט את האשה הזו, למרות החסרונות שלה, ומייוואן עוטפת את כל הסרט בבימוי אנרגטי, סוחף, אבל לא ניהיליסטי. משהו שיש בו הבנה למצב של האשה הזו, אהבה ואולי אפילו ערגה למצב שבו אנחנו יכולים פשוט לאהוב ולשכוח מכל השאר.

השימוש בקטעי ההחלמה בסרט הוא מתוחכם. הקטעים האלו משמשים גם פאוזות דרמטיות בין שיא לשיא, וגם בחינה של היתכנות חיים "נורמלים", שקטים, ללא אדרנלין מטורף. לגבי האשה הספיציפית הזו – כנראה שזה לא אפשרי. במהלך החלמתה היא פוגשת אנשים אחרים שמבריאים שם, ולמרות שהפעם מדובר בקשר אפלטוני, גם הפעם גיבורת הסרט יוצאת, שותה, מבלה, גם עם המגבלות שיש לה בעקבות הפציעה.

mon-roi-2ואז מגיעה הסצינה האחרונה, ולמרות שהיא פתוחה לפרשנות, אני הבנתי אותה כהשלמה עם המצב הזה. הבנה שזהו טבעה של טוני, הדמות הראשית, וכך היא תחיה את חייה, בווליום גבוה. כך היא בנויה, ועכשיו היא לומדת לקבל את זה.

באיזשהו מקום אולי אני מעריץ את האשה הזו, שיודעת לאבד שליטה, לנגוס בתאווה בחיים, להמשיך לרוץ במהירות מטורפת למרחקים ארוכים מאוד, מרחקים שנמשכים חיים שלמים, וגם כשלוקחים מנוחה, גם אז לשמר את הגחלת של ההנאה. הסרט הזה יודע לספר לי על אהבה כזו מבלי לשפוט את האשה הזו, מבלי להפוך אותה למושא גיחוך, אלא מתוך הבנה ואולי אפילו כמיהה למצב הזה. מצב של אהבה מטורפת שמתקיימת (או שלא) בחיים. סרט מרתק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מלך שלי: הביקורת

  1. איתן שלום .
    ראיתי את הסרט ואהבתי עתה כשאני קורא את מה שיש לך לומר על הסרט אני מתחבר אליך מאד .
    אמנם אתה מציג את עצמך כאיש פשוט ( אני אוהב זה ) אך כתיבתך עושה לי הרבה ומוסיפה פעמים רבות לחווית הצפיה .
    עלה והצלח .
    "להתראות" ( אנו לא מכירים ) בקרוב בפסטיבל חיפה .
    יהודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s