סופת חול: הביקורת

היה לי מזל השנה, והצלחתי לארגן לעצמי חופשה קטנה בברלין בפברואר. גם טיילתי, וגם ראיתי סרטים בפסטיבל הקולנוע. אחד מהם היה "סופת חול". אהבתי אותו בצפיה ראשונה, וכתבתי עליו כבר אז. אבל מאז פברואר כבר עברה יותר מחצי שנה, והנה יוצא "סופת חול" להקרנות מסחריות שבוע לפני סיום תחרות פרסי האופיר, כשאל קו הסיום מגיע הסרט הזה כמוביל וכפייבוריט לזכיה. מאז פברואר ראיתי עשרות סרטים, כולל ישראלים, והזכרון הרגשי שלי ממנו התעמעם. זכרתי שמדובר בסרט יפה, אבל ראיתי טובים ממנו. זכרתי שמדובר בסרט מרגש, אבל ראיתי מטלטלים ממנו. ואפילו ציניות התחילה להתגנב: מחשבות כפירה שאולי ה"סופת חול" הזה לא כזה טוב בעצם, והוא בסך הכל סרט בכורה לא רע, אבל לא בטוח שמגיע לו לייצג את ישראל באוסקר, ולא בטוח שהוא הישראלי הטוב של השנה.

sand stormאז הלכתי לראות את הסרט פעם שניה. ולמרות שאני עדיין שומר את הלב שלי ל"אבינו" (בקרוב על המסכים. סרט אדיר), הציניות שלי עפה מהחלון די מהר. כי אני יושב באולם, וצופה בסרט שכבר ראיתי, ואני ממש בוכה נון-סטופ במשך שעה וחצי. הלחיים שלי רטובות לכל אורך ההקרנה, האף שלי סתום, הלב שלי לא פועם סדיר. הסרט הזה לא רק חשוב, לא רק מסמך חברתי מרתק, הסרט הזה קודם כל פשוט עשוי נפלא.

כי כן, הסרט הזה מדבר על מעמד האשה שנגרר באדמה. אבל הכל מגיע מתוך התסריט ומתוך המשחק, וגם מתוך תפיסת בימוי צנועה. כי דברים לא קלים עוברים על הדמויות האלו, אבל הסרט הזה צנוע. שקט. הכאב עובר בעיניים, בשקט, בלי צרחות. בלי מוסיקה שתלחץ. בלי הגזמות. "סופת חול" הוא סרט אוטנתי, קרוב לחיים האמיתיים של אנשים בכפר בדואי, ויש לו תסריט שהוא מצד אחד חסכני, ומצד שני הוא מכווץ לזמן מסך של שעה וחצי ללא רגע מיותר אחד. נכון, הסרט שקט ומלא בשתיקות, אבל כל הזמן קורה בו משהו. אין רגע דל. ויש נחישות נשית למצוא את המקום של האשה בחברה, והמקום הזה רק הולך ומצטמצם.

המשחק בסרט הזה פנומנלי. בביקורת שכתבתי אחרי הצפיה בסרט בברלין כתבתי גם שרובה בלל, בתפקיד האמא, עושה חיקוי מוצלח של היאם עבאס. אבל זאת הציניות מדברת. רובה בלל משחקת אשה קשה, שיודעת את מקומה, ויודעת לחנך את ילדותיה לאור המסורת, אבל הכאב הגדול שבהפנמה של המקום הנמוך מאוד של האשה בשרשרת המזון הבדואית, הכאב הזה נמצא כל הזמן בעיניים. בפאוזות שהיא לוקחת לפני שהיא עונה על שאלה או לפני שהיא בכלל מדברת. ולמיס עמאר בתפקיד הבת – יפהפיה ומסתירה אנרגיה צעירה מתחת לטונות של בגדים וצורך להיכנע לקונפורמיזם של המסורת כדי לא לאבד את המשפחה. גם היא מדברת בשקט, גם כנגד אביה הקשה (היתאם עומרי, מצוין. מצליח למצוא צבעי ביניים בדמות הזו כדי שלא להפוך את הדמות שלו לרעה וחסרת לב).

בכלל, הסרט הזה צנוע, לא מתפרע עם הצילום (יש לרגעים תנועות מצלמה שמדגישות רגעים דרמטיים, אבל גם זה נעשה במשורה, בלי ללחוץ), כמעט ללא מוסיקה, כמעט ללא צעקות, אבל עם הרבה אהבה לאנשים, לנשים הבדואיות, לכאב שלהן, ולבחירות הקשות שהן צריכות לעשות בחיים.

סרט שמבויים נפלא, משוחק נפלא, כתוב נהדר, ויש בו הרבה לב וכאב. ללא ציניות. וזאת כמובן בנוסף לדיון המתנהל בו על מעמד האשה, והמסקנה המייאשת היא שאין הרבה מה לעשות בנידון. בהרבה מקומות, ולא כל כך רחוקים מכאן, האשה עדיין תעשה רק מה שהגבר יאמר. זה פשוט כך. ואי אפשר לשנות את זה. ו"סופת חול" עובד בגלל הדמויות שבנויות באמינות, עם כל כך הרבה צבעי ביניים (גם הנשים, המרדניות לכאורה, יש בהן גם קונפורמיות, וגם הגברים, השולטים למעשה, יש בהם גם את ההבנה, האמפטיה לאשה), ובגלל הבימוי הלא מתלהם – "סופת חול" הוא סרט מרגש שמשאיר הרבה מקום למחשבה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סופת חול: הביקורת

  1. דוקודרמה מרגיזה שלא מחמיצה הזדמנות הלשפיל את הערבי,במקרה זה הבדואי . לך לצפות ב״אגורות״ סרט עם חמלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s