אוסקר שפה זרה 2017: מקבץ שמיני

קצת פחות משבוע עבר מאז הפוסט האחרון שלי. בשבוע הזה נוספו עוד 10 סרטים לרשימה של אלו שרוצים אוסקר לסרט שאינו דובר אנגלית. וכך, כשעוד קצת פחות משבוע נותר לדד-ליין, ועם כל הסרטים שעליהם פירטתי במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי) יש לנו כבר 80 (שמונים!) סרטים שרוצים אוסקר. אבל רק 5 יהיו מועמדים, ורק אחד יזכה. הנה סקירה של עשרת הסרטים שהצטרפו למירוץ השבוע (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

ירדן – 3000 לילות (3000 ليلة) – בימוי: מאי מסרי

יש אפליה בקולנוע! נושאים שלמים שלא עושים עליהם סרטים! צריך לעשות חשיבה מחדש על הדרך שבה ועדות עובדות! כבר לא עושים סרטים פוליטיים בישראל! מה עם איזו דרמת בית כלא עם ישראלים ופלסטינאים? אולי תראו כמה הישראלים מתאכזרים לפלסטינים? צריך לעשות עוד סרטים כאלו! צריך להקים ועדה כדי לראות למה ירדן שולחת סרט כזה, ועוד עם שחקנית ערביה-ישראלית, ואילו לנו אין סרט כזה (יש, "ג'נקשן 48", אבל הוא יותר מוסיקלי. וחוץ מזה, מחמוד דרוויש).

אז ירדן שולחת לאוסקר סרט בית סוהר. גרסה נשית של "מאחורי הסורגים". בתפקיד הראשי – היפה, המוכשרת, המצוינת – מאיסה עבד-אל-האדי ("עניינים אישיים", "מתים לרגע"). אשה פלסטינית נכלאת בכלא ישראלי. היא יולדת מאחורי הסורגים, ונאבקת בחיי היום-יום הקשים בכלא כדי לגדל את בנה. תוסיפו לזה את המתחים בין ישראלים לפלסטינים – ותקבלו סרט שנדמה לי נוסחתי מדי, גם אם יש בו כשרון.

בנגלדש – האנשים השקופים (Oggatonama) – בימוי: טאקיר אחמד

עצוב. מאוד עצוב. ממש ממש עצוב. טראגי. קשה. מאוד קשה. בלתי נסבל.

קראתי את תקציר הסרט. צפיתי בטריילר. הרבה צרות. כשהיא מתחילה לבכות, אני התחלתי לצחוק. אח"כ גם הוא בוכה. מגוחך.

הסרט שבנגלדש שולחת לאוסקר הוא סוג של סרט חברתי, על העובדים הזרים, אלו הבנגלדשים שנשלחים לעבוד בחו"ל, ואלו שמגיעים מבחוץ לעבוד בבנגלדש. כולם כורעים תחת מצב כלכלי רעוע מאוד, חלקם בנסיבות אישיות לא קלות, והפרוצדורות והבירוקרטיה בדרך מתישות, וגם מסוכנות. בנו של גיבור הסרט, איכר עני, מת בחו"ל, ובמקביל הוא צריך לטפל בגופה של אדם אנונימי. כולם קשי יום, על כולם מעיקים המצב הכלכלי, ונסיבות החיים.

הצרה של כל הסרט הזה, מלבד העובדה שהוא מעמיס כל כך הרבה סבל עד שהוא מגוחך, היא שמצפיה בטריילר נדמה לי שמדובר בסרט קסטות דובר בנגאלית. רמת המשחק, הצילום, התסריט – הכל נדמה כל כך ראשוני, פרימיטיבי, עד שעם כל האמפטיה למסר של הסרט, לנסיון שלו להפנות את תשומת הלב של הצופים לתופעה כואבת, מדובר כאן בעיקר בסרט מסכן שאין לו יכולת לערב אותי רגשית במתרחש כי הוא כושל ברמה בסיסית של ביסוס עולם שאני יכול להאמין לו.

קנדה – זה רק סוף העולם (Juste la Fin du Monde) – קסאוויה דולאן

הילד הנורא של עולם הקולנוע עושה זאת שוב. סרטו האחרון, "זה רק סוף העולם", הוקרן בפסטיבל קאן האחרון. הסרט קיבל ביקורות איומות, אבל זכה בפרס חבר השופטים. בשבוע שעבר התראיין דולאן והתייחס לביקורות. הוא קרא למבקרי הקולנוע שלא אוהבים אותו "טוקבקיסטים". וזה מבמאי שבד"כ מקבל ביקורות טובות מאוד. "מאמי", סרטו הקודם, סרט שממש לא אהבתי, נחשב בעיני רבים הטוב ביותר שלו. החדש נחשב הכי פחות טוב (בקרוב בבתי קולנוע "לב". תוכלו לשפוט בעצמכם).

אני ראיתי שני סרטים שלו. כנראה שאני אמנע משאר סרטיו. הם צעקניים, היסטרים, עם עבודת בימוי מלאת חשיבות עצמית, מנייריסטית. אין לי יותר סבלנות בשבילו. וגם הסרט הזה לא נשמע מקורי: בחור עדיין צעיר יחסית חוזר אל חיק משפחתו אותה עזב לפני 12 שנים. הכוונה היא לספר להם על מותו המתקרב בגלל מחלה. אבל המפגש המחודש יהיה כר פורה לויכוחים, וצרחות, וצעקות, ובלגן. מיטב שחקני צרפת התייצבו לצידו של דולאן (מריון קוטיאר, ויסנט קאסל, למשל), אבל הפעם גם הביקורות לא אהבו.

איטליה – אש על המים (Fuocoamare) – בימוי: ג'יאנפרנקו רוסי

לכאורה, איטליה הולכת על הצפוי. הזוכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין השנה, אחד הסרטים המהוללים ביותר בסצינת הפסטיבלים של 2016, סרט שסביר להניח שייכנס לתשיעיה, ואולי גם לחמישיה הסופית (כנראה דרך הועדה שמתקנת עיוותים ומוסיפה שמות סרטים בולטים מהשנה), אבל קשה לי לראות את הסרט הזה סוחף את האקדמיה האמריקאית. כפי שכתבתי כשראיתי את הסרט, הוא נחמד ונעים, אבל לא באמת סוחף או מרגש. מבט חיצוני על חיי יום יום באי איטלקי שאליו נסחפים פליטים מצפון אפרקיה. חיי היום יום של התושבים חמודים ונעימים. הסיפור עם הפליטים אמור לזעזע, אבל הוא לא באמת נגע בי. לא סבלתי בעת הצפיה בסרט הזה, אבל כל התשבוחות וערימת הפרסים שבהם הוא זכה עברו לי מעל הראש.

צרפת – היא (Elle) – בימוי: פול ורהובן

צרפת מפתיעה ושולחת לאוסקר את סרטו האחרון של פול ורהובן, "היא". יצא לי לראות את הסרט, והוא סרט משובח לטעמי, אבל, כדרכו של ורהובן, הוא סרט לא עדין במיוחד. למעשה, הוא סרט בוטה, גס, פרובוקטיבי, כמעט מתענג על הפעילות המינית המגוונת שבו (אוננות לעצמך ולאחרים, אונס, מין מזדמן עם גבר נשוי לאחרת, ועוד כהנה וכהנה פעולות שמחות. אפילו האנימציה המשולבת בסרט סקסואלית).

בגדול, הסרט מספר על אשה שעברה אונס, והיא יוצאת לחקור מי היה זה שתקף אותה. אבל האמת היא שהסרט הוא לא סרט מתח. הכל רגוע, שקט, קר רוח בסרט הזה. וגם כשמתגלה הפושע – שום דבר לא יוצא בסרט מכליו. הכל ממשיך רגיל. סרט מרשים מאוד, עם קצב איטי, עם שחקנית אחת מעולה במרכזו, אבל גם סרט מאוד בוטה לחיך האמריקאית (ועם זאת, יש דיבורים שאיזבל הופר עוד יכולה לקבל מועמדות לאוסקר השחקנית על הסרט הזה. ובצדק).

מקדוניה – שחרור סקופיה (Osloboduvanje na Skopje) – בימוי: דנילו וראדה סרבדז'יצ'ה

השם המעניין כאן הוא ראדה סרבדז'יצ'ה. השם אולי לא אומר לכם כלום, אבל התמונה כנראה כן. הוא אמנם קרואטי, אבל הוא שחקן ידוע ומוכר שהשתתף באינספור סרטים אמריקאים ידועים (למשל: "עיניים עצומות לרווחה", "ספייס קאובויס", סדרת הטלויזיה "24", אם להזכיר רק קמצוץ). הוא אפילו השתתף בסרט ישראלי אחד ("חיי אהבה". סרט לא טוב עם נטע גרטי). עכשיו, בגיל 70, הוא מביים לראשונה, והוא עושה זאת ביחד עם בנו, כשהוא גם כתב את התסריט.

הסרט נראה אמנם לא מקורי, אבל עשוי כהלכה. מדובר בדרמת מלחמה שמתרחשת ב-1942. סיפור המלחמה מספור דרך עיניו של בן ה-8. הנאצים כבשו את העיר סקופיה, בעזרת הבולגרים. האבא הצטרף לפרטיזנים, והלך להילחם באויב. האמא מפתחת בינתיים מערכת יחסים עם קצין נאצי. התוצאות של המשולש הרומנטי הזה תחת הנסיבות הקשות של מלחמה, ודרך עיניו התמימות של הילד יביא לטרגדיה. נראה אולי לא יותר מדי מקורי, אבל מצפיה בטריילר נדמה לי שיש כאן בכל זאת כנות ולא נצלנות של השואה, והסרט אולי יכול להיות דווקא מעניין.

טורקיה – הקור של קאלאנדאר (Kalandar Soğuğu) – בימוי: מוסטפא קארא

ובשנים שבהן נורי בילגה ג'יילאן בחופש (או שהוא מכין את הסרט החדש שלו. בכל זאת, הם ארוכים מאוד. זה לוקח זמן) – אין לטורקיה הרבה מה להציע. וכך טורקיה שולחת השנה לאוסקר סרט שלפי כל הסימנים הוא סרט אוירה, שזה לא רע, אבל נדמה לי שזה כל מה שיש בו. כי הסיפור, לפי מה שהבנתי, הוא על חוואי שחי באיזור מרוחק שמתקיים מגידול בקר. מה שהוא רוצה בחיים זה למצוא את שמורת המינרלים שהוא מאמין שנמצאת בהרים. צוחקים עליו. אז הוא הולך לתחרות מלחמות שוורים בעיר. צוחקים עליו. וזהו. לא נראה לי שיש הרבה עם מה לעבוד בסרט הזה.

ומה זה "גברת" בטורקית?

פולין – אשליה אופטית (Powidoki) – בימוי: אנדז'יי ואידה

מצד אחד, הסרט הזה מאוד מאוד אקטואלי לגבינו. הוא מספר על שלטון דיקטטורי שמבקש לקבוע לאמנים מה עליהם לעשות, באילו נושאים הם צריכים לטפל, מאילו נושאים הם צריכים להימנע, ואיך. ויש לו, לסרט הזה, על ההגה במאי מהותיקים בעולם, בן 90 כבר. ומצד שני, נדמה לי שהסרט הזה, שמבקש לספר סיפור אמיתי של אמן שאכן היה וצעדיו הוצרו ע"י משטרו של סטאלין, נדמה לי שמדובר יותר בהרצאה ופחות בסרט. נדמה לי שההרצאה חשובה, אבל המסע של הסרט הזה לא רגשי, או לפחות, לא מספיק רגשי, וכך גם המסר מתעמעם. כי למה אתה מספר לי עכשיו על אמן אוונגארד מאמצע המאה ה-20? ואם אני לא מכיר את האמן הזה? ונדמה לי גם שהסיפור האישי של האמן הזה לא מפותח מספיק, וההתרכזות של הסרט היא יותר במאבקו עם השלטון, מה שהופך את הסרט לדידקטי יותר.

אבל אולי אני טועה, וזו רק התרשמות מהטריילר. הסרט יוקרן בפסטיבל חיפה, ונוכל להתרשם.

דרום אפריקה – ספר לי סיפור (Noem my Skollie) – בימוי: דארינה ג'ושוע

משהו די מוזר יש בסרט הזה. לכאורה, זה סרט פשע-בית כלא. חבורה של ילדים כורתת ברית, והם מתחילים לגנוב ביחד. כשמישהו נתפס, הוא לא מלשין על האחרים. והוא נכנס לכלא, שם הוא מגלה את הכשרון שלו ל…ספר סיפורים. למעשה, הסרט, כמו גיבורו, הופך מנמר מאיים לחתול רגיש. והרגישות הזו קונה את לב שומעיו, מצילה גורלו בכלא. זה אמור להיות סרט שמראה איך אמנים שואבים את החומרים שעליהם מתבססים התסריטים/ ההצגות/ היצירות שלהם מהחיים עצמם, רק שמשהו לא מציאותי לטעמי קורה כאן, ולא החיים ולא האמנות (הסרט) מובנים בגלל זה.

פלסטין – האיידול (The Idol) – בימוי: האני אבו אסאד

את הסרט הזה כבר ראיתי. פעמיים. זה בקלות אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. ויש לו כמה יתרונות, הגדול שבהם: האני אבו-אסאד. כמה אנרגיה הוא מכניס בסרט. הצילומים בסרט סוחפים (תעיפו מבט בטריילר. הדמויות קופצות שם על הגגות, המצלמה זזה בהתלהבות שעוברת לצופה), והסרט הזה הוא פשוט כמוסה של טוב לב שמתפוצצת בזיקוקי די נור מלהיבים. כמעט ולא מדברים פוליטיקה בסרט הזה (הריסות העיר עזה נראות היטב בסרט הזה. לא מדברים על איך ולמה זה קרה), וכל האנרגיה מופנית לסיפורו של מוחמד עסאף, ילד שכל מה שהוא רצה היה לשיר, אבל אין כסף, אין מזל, יש אחות חולה, ויש גם הרבה תושיה ודבקות במטרה. ובסוף, אחרי הרבה תלאות, יש גם את תחרות הערב-איידול, ה"כוכב נולד" של כל מדינות ערב. וכל השכונה, כל העיר עזה, מתאספת מול מסכים מאולתרים לצפות ברגע אחד של אושר בחיים העצובים האלו. וזה הסרט הזה, שעה וחצי של אושר עשוי היטב.

ומלבד העובדה שהאני אבו-אסד כבר היה מועמד לאוסקר פעמיים (על "גן עדן עכשיו" המצוין" ועל "עומאר" הפחות מצוין), יש לסרט הזה יתרון נוסף על "סופת חול" – עם כמה שאני אוהב את הבחירה הישראלית, "סופת חול" הוא סרט עצוב ומדכא. "האיידול" הוא סרט מרומם נפש. מועמד מרכזי לאוסקר השנה, "האיידול", הבחירה של פלסטין בבימוי האני אבו אסאד.


עד כאן 80 סרטים. יש עוד כמה ימים, ואני מעריך שיהיו עוד כמה תוספות קטנות. ואחרי הדד-ליין יהיו גם עוד כמה שינויים. 80 הוא לא מספר סופי. יהיה עוד מקבץ אחד לפחות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אוסקר שפה זרה 2017: מקבץ שמיני

  1. איטליה – בעייני מדובר בסרט גרוע מאוד (כמה סיפורים שהקשר ביניהם יחסית מקרי עם נסיון נואש לסחוט רגשות על ידי הוספת דמות של ילד קטן). אני לא כל כך בטוח שהסרט ייכנס לתשעייה, הוועדה לא תמיד בוחרת את הסרטים עם הכי הרבה פרסים/באזז (דוג' "מאמי" שהזכרת שהתעלמו ממנו).

    טורקיה – יוקרן בחיפה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s