ארכיון חודשי: אוקטובר 2016
לעבור את הקיר: הביקורת
לפני כשנה וחצי, כש"לעבור את הקיר" היה בצילומים, התפרסם ב"הארץ" דיווח של נירית אנדרמן על תהליך העבודה של הסרט. רמה בורשטיין, הבמאית, אמרה שם שהיא חשבה לעשות הפעם משהו יותר קליל, והיא אכן יצאה לדרך עם קומדיה רומנטית, אבל בתהליך העבודה היא הבינה שאולי זו לא קומדיה כל כך מצחיקה, בעצם.
ואכן, עכשיו, כשהסרט גמור, ניתן לראות בבירור למה התכוונה גב' בורשטיין. כי מצד אחד יש כאן אכן אלמנטים של קומדיה רומנטית פשוטה: בחורה מזמינה אולם לתאריך מסוים, ובכך קובעת לעצמה דד-ליין. עד לתאריך X יהיה לי בן זוג שיתחתן איתי. ואז היא יוצאת לסדרת דייטים מרתונית כדי למצוא את הנבחר. נשמע על הנייר (וגם בפועל) כקומדיה רומנטית חביבה (אם כי הנסיון של בורשטיין לכתוב דיאלוגים שישמעו "צעירים", בשפה "מגניבה" שכזו מרגישים לרגעים מלאכותיים ומאולצים).
מצד שני, לראות את הסרט כקומדיה רומנטית פשוטה פירושו לעשות רדוקציה לא צודקת לסרט הרבה יותר עמוק. כי "לעבור את הקיר" הוא, בבסיסו, סרט על אמונה. על כוחה של אמונה. על התקרבות לאלהים בעזרת אמונה. ועל המסע המטורף הזה שנקרא חיים, שהאמונה מאפשרת לנו לעבור. האשה הזו שבמרכז הסיפור מתחילה מסע שמתבסס אך ורק על אמונה באלהים. "קטן על השם למצוא לי חתן" היא אומרת, ואכן, היא קובעת דד-ליין לא בשבילה, אלא בשביל אלהים. השאלה היא לא אם להמשיך לקרוא
חיים משוגעים: הביקורת
(שם הסרט במקור: La Pazza Gioia)
זה הסרט השני של פאולו וירזי שאני רואה. ואני חושב שהבנתי אותו. אני חושב שהבנתי מה מעניין אותו, ובאותה מידה, הבנתי שהוא לא במאי מבריק במיוחד.
סרטו הקודם היה "הון אנושי". סרט לא רע, שגם זכה בפרס האקדמיה האיטלקית, וגם להצלחה קופתית נאה (גם בישראל). אני לא ממש התלהבתי ממנו, אם כי אני זוכר סרט מניח את הדעת, אבל לא משהו יוצא דופן. הסרט החדש של הבמאי הזה מדבר בעצם על אותו נושא שסרטו הקודם של וירזי התעסק בו: על הדרך שבה השיטה הכלכלית-פוליטית הקפיטליסטית השלטת בעולם המערבי היא שיטה שדורסת את האדם הפשוט. זה היה ברור ונהיר ב"הון אנושי", כי הדמויות הסתובבו במיליה הכלכלי הזה. ב"חים משוגעים" זה לכאורה נסתר יותר, כי הסיפור הוא, בפשטות, על שתי נשים שבורחות מבית משוגעים (משוגעות).
יש כמה בעיות לסרט: אחת היא ש להמשיך לקרוא
היא (2016): הביקורת
(שם הסרט במקור: Elle)
אונס. נטילה פתאומית ומבהילה של השליטה על הדבר הכי מובן מאליו בחיינו – השליטה שלנו על גופנו. על מי יגע בו, מי לא יגע בו, ומה כל אחד יעשה בו. ההרגשה הכל כך קיצונית שמישהו/י לקח/ה לנו את הדבר הכי פרטי שלנו, ועשה בו שימוש לא מתחשב, חסר כבוד ורגש.
ואולי זה תיאור לא נכון? אולי אונס הוא באמת איבוד השליטה על הדבר הכי פרטי שלנו, אבל אולי אנחנו לא באמת מאבדים את השליטה? אולי אנחנו, במובן מסוים, נותנים את השליטה? אולי אנחנו בעצם אוהבים, רוצים, צריכים, זקוקים לאיבוד השליטה הזה? כן, גם במצב כל כך קיצוני שכזה, אולי זה בעצם רצוי, הכרחי.
הפסקה הראשונה, אני מתאר לעצמי, נשמעה לכם הגיונית. השניה לא. אם אתם אנשים נורמטיבים, כך הגבתם. עכשיו תלכו לראות את "היא". זוהי ההרגשה.
פול ורהובן הוא במאי ותיק וידוע, כך שאתם לא צריכים להיות מופתעים מכך שהוא לא יוצר סרטים עדינים במיוחד. אני מניח שראיתם לפחות אחד מסרטיו (ואני מניח שזה היה "אינסטינקט בסיסי". הסרט שפרסם את שרון סטון, ושהיתה בו את הסצינה המפורסמת של החקירה בלי התחתונים). ורהובן ההולנדי במקור נסע בסוף שנות ה-80 להוליווד הגדולה, ו להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2016: מתחת לצל
(שם הסרט במקור: Under the Shadow)
סרט אימה דובר פרסית. היה לנו כבר אחד כזה לפני שנה. בערך. "נערה הולכת הביתה לבד בלילה" היה סרט אוירה יפהפה עם אלמנטים של אימה. "מתחת לצל" הוא סרט אימה פר-אקסלנס, עם כמה וכמה הפחדות אפקטיביות מאוד, עם רוחות רעות, אמא וילדה בבית רדוף לבד, ועם קהל (ואני בתוכם) שבאמת צועק מפחד כמה וכמה פעמים במהלך הצפיה.
אז הכל בסדר, לא? סרט אימה שעושה את מה שהוא התכוון, אז מה רע?
לא רע. סתם לא מספיק טוב. כי כן, יש לסרט הזה אפילו להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2016: מדינת הגמדים
טוב, זה סרט בעייתי. מאוד בעייתי.
כי זה סרט שבא לשפוך אור על הדרך שבה ישראלים סוגדים לאלימות. מעריצים אלימות. משתמשים באלימות, ומעבירים אותה מאב לבן. מקדשים את צה"ל, ודוחים (באלימות!) את כל מי שפוגע בו.
אני מניח שבמקור היתה נימה ביקורתית בסרט. שיניב ברמן, הבמאי-תסריטאי, ביקש להראות לנו: תראו מה אותם עושים לנוער! תראו את התוצאות המפלצתיות של התרבות האלימה הזו שלנו! מה שיצא בסוף הוא סרט שבעצמו חוגג את האלימות. לכאורה הוא עושה את זה כתוצאה של דרמה "קשה". למעשה, הוא מרשים (טכנית), עשוי "היטב", מעורר מחשבות על מקוריות שיטות המוות השונות המוצגות בסרט, וזה מה שנשאר בסוף אחרי שהסרט נגמר.
מתוך הסרט. צילום: ויקטור בזרוקוב
איתן 