רואה החשבון: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Accountant)

"אבל הוא רק פאקינג רואה חשבון…"

הטריילר של הסרט נראה מעניין, אבל לא ציפיתי להרבה מהסרט הזה. כי הוא סרט אקשן שכזה, שלא ממש מושך אותי. אבל הלכתי, בלי הרבה ציפיות. ומה שחשבתי שיקרה הוא שקרה: זה אכן סרט מקצועי ומענין למדי, אבל הוא גם די בינוני.

כי מצד אחד, כל קטעי האקשן נדמה שעשויים במקצועיות, עם אכזריות ודיוק מרשימים שלא אופיינים לסרטי מתח-אקשן אמריקאים סטנדרטים. הפגיעות והצליפות מדויקות מאוד, מדממות מאוד, והצילום והעריכה מצליחים לשמור את העניין שלי במתרחש, ואפילו להעלות אצלי רמה מסוימת של מתח וחרדה.

The Accountantאבל באיזשהו שלב, עם התקדמות העלילה, אני מתחיל לחשוב אם כל ההצגה הגדולה הזו אכן נחוצה. בסצינת השיא של הסרט מתעמת רואה החשבון שלנו עם צבא שלם ששומר על האיש הרע. ראיתי כבר כאלו פעם, בסרטי רמבו, או צ'אק נוריס למינהו. אדם אחד מול עשרות חמושים. רק ששם להמשיך לקרוא

לעבור את הקיר: הביקורת

לפני כשנה וחצי, כש"לעבור את הקיר" היה בצילומים, התפרסם ב"הארץ" דיווח של נירית אנדרמן על תהליך העבודה של הסרט. רמה בורשטיין, הבמאית, אמרה שם שהיא חשבה לעשות הפעם משהו יותר קליל, והיא אכן יצאה לדרך עם קומדיה רומנטית, אבל בתהליך העבודה היא הבינה שאולי זו לא קומדיה כל כך מצחיקה, בעצם.

ואכן, עכשיו, כשהסרט גמור, ניתן לראות בבירור למה התכוונה גב' בורשטיין. כי מצד אחד יש כאן אכן אלמנטים של קומדיה רומנטית פשוטה: בחורה מזמינה אולם לתאריך מסוים, ובכך קובעת לעצמה דד-ליין. עד לתאריך X יהיה לי בן זוג שיתחתן איתי. ואז היא יוצאת לסדרת דייטים מרתונית כדי למצוא את הנבחר. נשמע על הנייר (וגם בפועל) כקומדיה רומנטית חביבה (אם כי הנסיון של בורשטיין לכתוב דיאלוגים שישמעו "צעירים", בשפה "מגניבה" שכזו מרגישים לרגעים מלאכותיים ומאולצים).

through-the-wall2מצד שני, לראות את הסרט כקומדיה רומנטית פשוטה פירושו לעשות רדוקציה לא צודקת לסרט הרבה יותר עמוק. כי "לעבור את הקיר" הוא, בבסיסו, סרט על אמונה. על כוחה של אמונה. על התקרבות לאלהים בעזרת אמונה. ועל המסע המטורף הזה שנקרא חיים, שהאמונה מאפשרת לנו לעבור. האשה הזו שבמרכז הסיפור מתחילה מסע שמתבסס אך ורק על אמונה באלהים. "קטן על השם למצוא לי חתן" היא אומרת, ואכן, היא קובעת דד-ליין לא בשבילה, אלא בשביל אלהים. השאלה היא לא אם להמשיך לקרוא

חיים משוגעים: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Pazza Gioia)

זה הסרט השני של פאולו וירזי שאני רואה. ואני חושב שהבנתי אותו. אני חושב שהבנתי מה מעניין אותו, ובאותה מידה, הבנתי שהוא לא במאי מבריק במיוחד.

סרטו הקודם היה "הון אנושי". סרט לא רע, שגם זכה בפרס האקדמיה האיטלקית, וגם להצלחה קופתית נאה (גם בישראל). אני לא ממש התלהבתי ממנו, אם כי אני זוכר סרט מניח את הדעת, אבל לא משהו יוצא דופן. הסרט החדש של הבמאי הזה מדבר בעצם על אותו נושא שסרטו הקודם של וירזי התעסק בו: על הדרך שבה השיטה הכלכלית-פוליטית הקפיטליסטית השלטת בעולם המערבי היא שיטה שדורסת את האדם הפשוט. זה היה ברור ונהיר ב"הון אנושי", כי הדמויות הסתובבו במיליה הכלכלי הזה. ב"חים משוגעים" זה לכאורה נסתר יותר, כי הסיפור הוא, בפשטות, על שתי נשים שבורחות מבית משוגעים (משוגעות).

pazza-gioiaיש כמה בעיות לסרט: אחת היא ש להמשיך לקרוא

היא (2016): הביקורת

(שם הסרט במקור: Elle)

אונס. נטילה פתאומית ומבהילה של השליטה על הדבר הכי מובן מאליו בחיינו – השליטה שלנו על גופנו. על מי יגע בו, מי לא יגע בו, ומה כל אחד יעשה בו. ההרגשה הכל כך קיצונית שמישהו/י לקח/ה לנו את הדבר הכי פרטי שלנו, ועשה בו שימוש לא מתחשב, חסר כבוד ורגש.

ואולי זה תיאור לא נכון? אולי אונס הוא באמת איבוד השליטה על הדבר הכי פרטי שלנו, אבל אולי אנחנו לא באמת מאבדים את השליטה? אולי אנחנו, במובן מסוים, נותנים את השליטה? אולי אנחנו בעצם אוהבים, רוצים, צריכים, זקוקים לאיבוד השליטה הזה? כן, גם במצב כל כך קיצוני שכזה, אולי זה בעצם רצוי, הכרחי.

הפסקה הראשונה, אני מתאר לעצמי, נשמעה לכם הגיונית. השניה לא. אם אתם אנשים נורמטיבים, כך הגבתם. עכשיו תלכו לראות את "היא". זוהי ההרגשה.

elle-1פול ורהובן הוא במאי ותיק וידוע, כך שאתם לא צריכים להיות מופתעים מכך שהוא לא יוצר סרטים עדינים במיוחד. אני מניח שראיתם לפחות אחד מסרטיו (ואני מניח שזה היה "אינסטינקט בסיסי". הסרט שפרסם את שרון סטון, ושהיתה בו את הסצינה המפורסמת של החקירה בלי התחתונים). ורהובן ההולנדי במקור נסע בסוף שנות ה-80 להוליווד הגדולה, ו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: מתחת לצל

(שם הסרט במקור: Under the Shadow)

סרט אימה דובר פרסית. היה לנו כבר אחד כזה לפני שנה. בערך. "נערה הולכת הביתה לבד בלילה" היה סרט אוירה יפהפה עם אלמנטים של אימה. "מתחת לצל" הוא סרט אימה פר-אקסלנס, עם כמה וכמה הפחדות אפקטיביות מאוד, עם רוחות רעות, אמא וילדה בבית רדוף לבד, ועם קהל (ואני בתוכם) שבאמת צועק מפחד כמה וכמה פעמים במהלך הצפיה.

אז הכל בסדר, לא? סרט אימה שעושה את מה שהוא התכוון, אז מה רע?

under-the-shadowלא רע. סתם לא מספיק טוב. כי כן, יש לסרט הזה אפילו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: מדינת הגמדים

טוב, זה סרט בעייתי. מאוד בעייתי.

כי זה סרט שבא לשפוך אור על הדרך שבה ישראלים סוגדים לאלימות. מעריצים אלימות. משתמשים באלימות, ומעבירים אותה מאב לבן. מקדשים את צה"ל, ודוחים (באלימות!) את כל מי שפוגע בו.

אני מניח שבמקור היתה נימה ביקורתית בסרט. שיניב ברמן, הבמאי-תסריטאי, ביקש להראות לנו: תראו מה אותם עושים לנוער! תראו את התוצאות המפלצתיות של התרבות האלימה הזו שלנו! מה שיצא בסוף הוא סרט שבעצמו חוגג את האלימות. לכאורה הוא עושה את זה כתוצאה של דרמה "קשה". למעשה, הוא מרשים (טכנית), עשוי "היטב", מעורר מחשבות על מקוריות שיטות המוות השונות המוצגות בסרט, וזה מה שנשאר בסוף אחרי שהסרט נגמר.

מתוך הסרט. צילום: ויקטור בזרוקוב

מתוך הסרט. צילום: ויקטור בזרוקוב

כי לסרט הזה כמעט אין תסריט, בעצם. יש רק סימוני דרך. סוג של טריטמנט חסר פיתוח. בלי דמויות. בלי מניעים. בלי סיבות. רק אלימות, ועוד אלימות.

כי יש חבורה של ילדים. מה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: לב שקט מאוד

במשפט: סרט בעייתי. שחקנית אדירה.

quiet-heart25 שנים עברו מאז עיניה הגדולות, והגבות הבולטות של הילדה אניה בוקשטיין כישפו את המסך בסרט "ארץ חדשה". שלא כדרכם של ילדים שמשחקים בסרטים, בוקשטיין השכילה למצוא את דרכה בעולם הקולנוע והטלויזיה (ובאחרונה גם המוסיקה. לפחות שיר אחד שלה אני מאוד אוהב). וכאן, ב"לב שקט מאוד", היא עושה לטעמי את הגדול בתפקידיה. עבודה נפלאה של שחקנית מקצוענית שיודעת לעבוד עם הגוף שלה כך שאבין לבד שסערת רגשות עוברת עליה גם מבלי שהיא תאמר או תעשה משהו יוצא דופן.

כמה חבל שהכשרון הנפלא של בוקשטיין הולך לאיבוד בסרט מבולבל, ולרגעים אפילו מכעיס. כי "לב שקט מאוד" סובל, קודם כל, מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: מטלית אבק

(שם הסרט במקור: Toz Bezi)

אז אשה יכולה לחיות בלי גבר, או לא?

לפי הסרט העצוב הזה מטורקיה, התשובה היא לא.

כי גיבורת הסרט היא אשה קשת יום. ממש קשת יום. בסבלנות, בקצב איטי (אולי איטי מדי, אבל לא בצורה משמעותית) עוקב הסרט הזה אחרי אשה שמטופלת בילדה קטנה. היא עובדת כמנקת בתים, ולוקחת את ביתה לכל בית שהיא מנקה. התשלום זעום, ומספיק בקושי לכל מה שצריך. אבל בן זוג אין. כבר בתחילת הסרט הוא עוזב. וכך האשה צריכה לפרנס את עצמה ואת הילדה הקטנה והחמודה שלה לבדה. אהבה ודאגה אמיתית לשלום הילדה יש בשפע (והסרט מקדיש דקות רבות כדי לתאר את הקשר האוהב הזה בין האמא לילדה הקטנה, ואלו רגעיו המרגשים ביותר), אבל לא על האהבה לבדה יחיה האדם. כי צריך לשלם שכר דירה (ובעל הבית מאיים בפינוי בגלל פיגור בתשלומים); וצריך לשלם חשבונות (באיזשהו שלב החשמל מנותק כי לא שולם החוב). וצריך, וצריך…ואין מוצא לאשה עם השכלה תיכונית בלבד לבדה שמנסה בעור שיניה להתקיים.

toz-beziהסרט גם מקדיש דקות מרובות (אולי קצת יותר מדי) ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: אל קלאסיקו

(שם הסרט במקור: El Clásico)

סרט ממש חמוד. באמת. אבל גם סרט די מפוספס. כי היה יכול להיות יותר.

אל קלאסיקו הוא סרט על חלומות. על הצורך שלנו לחלום. על הצורך לשאוף למשהו גדול, עצום, לא לפחד לכוון גבוה. כי רק כך נשיג את מה שאנחנו רוצים. רק אם נעז, נממש את התשוקות. גיבור הסרט נמוך. מאוד נמוך. והוא מאוהב במישהי (לא נמוכה). והיא אפילו אוהבת אותו חזרה. אבל האב לא מסכים למסור את ביתו לאיש נמוך. אז הוא יוצא למסע מעירק ועד לספרד כדי למסור זוג נעליים לכוכב הכדורגל הנערץ על אבי אהובתו – רונאלדו. חולם בגדול.

clasicoואכן, ההרפתקאות המרובות שעוברות על גיבור הסרט ועל אחיו מביאות אותם עד לסף מוות ממש. עד לשם הוא היה חייב להגיע כדי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: הפורצת

אוי, כמה חיכיתי לסרט הזה. מאז בכורת הבימוי המאוד מרשימה של הגר בן אשר, "הנותנת", אני מצפה בכליון עיניים לעוד כישוף כזה. והנה, סוף סוף, אחרי הרבה עיכובים, הגיע סרטה השני של בן אשר. ו…הוא מאכזב.

כלומר, כן, יש בו לא מעט לב ונשמה, וסצינה אחת מרגשת במיוחד (ואני מתכוון – סצינה חודרת קרביים, משנה קצב נשימה, ומעלה דמעות), אבל בהרבה מובנים אחרים, מדובר בסרט מפוספס.

כי יש כאן סרט על בדידות. סרט על בדידות איומה בגיל קריטי, גיל ההתבגרות. האמא נעלמה, לא עונה לטלפון, האבא לא נמצא, וכך נערה אחת צריכה להסתדר לבד בעולם הזה. צריך כסף, לשכר דירה, לאוכל. צריך למלא את הזמן במדבר הזה שמקיף את ים המלח. צריך לעבוד. צריך לגנוב, כדי שיהיה כסף. צריך, וצריך – ואיפה החיים שלנו? איפה הזמן הפרטי שלנו? איפה הנעורים? איפה האהבה?

ליהי קורנובסקי. תגלית אדירה. לפעמים שחקנית אחת מצוינת מספיקה כדי להחזיק סרט. וזה כמעט המצב ב"הפורצת".

burglerכי קורנובסקי מגלמת בפניה, עם מעט מאוד מילים, את המצוקה שלה. את התעיה שלה במבוך החיים, הגילוי העצמי, ההעזה, ההתפזרות, והנואשות לקבל חיבוק, ליטוף, יד מכוונת – הכל בהופעה המרגשת של ליהי קורנובסקי.

אבל הגר בן אשר קצת התברברה בסרט הזה. נדמה לי שהיו לא מעט רגעים בסרט ש להמשיך לקרוא