אוסקר שפה זרה 2017: מקבץ תשיעי ואחרון

ובמהלך יום כיפור פרסמה האקדמיה האמריקאית את הרשימה הסופית של המתמודדים על האוסקר לסרט בשפה שאינה אנגלית. מאז סוף אוגוסט ובמהלך חודש ספטמבר סקרתי כאן בבלוג את ההגשות של המדינות השונות. בסדרה של 8 מקבצים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי, מקבץ שמיני) סקרתי 80 סרטים. עוד 8 סרטים הצטרפו לרשימה מאז המקבץ האחרון, אבל האקדמיה האמריקאית פסלה שלוש הגשות: של אפגניסטן, ארמניה, ושל טוניס (מסכנים הטוניסאים: הם הגישו סרט אחד, אח"כ החליפו אותו, ובסוף נפסלו). בעיתונות האוסטרית הופיעה ידיעה שגם הסרט האוסטרי נפסל, אבל הוא מופיע ברשימה הסופית, אז בינתיים הכל טוב מהצד האוסטרי. כל אלו זוטות, כי לא נראה לי שמי מהם יעבור שלב. הנה סקירה של שמונת הסרטים שהצטרפו למירוץ לפני שהגונג האחרון נשמע (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

קזחסטן – אמאנאת (Amanat) – בימוי: נארימבטוב סאטיבאלדי

לא הבנתי. נדמה לי שהסרט שקזחסטן שולחת לאוסקר אומר לא מעט לקזחים, או לפחות לקזחים המבוגרים יותר, אלו שחיו ועברו כמה וכמה דברים בחיים, אבל כל האחרים לא יבינו. כי "אמאנאת", לפי מעט מאוד המקורות הפנויים לחקירה, הוא סרט הסטורי על שתי דמויות מרכזיות בקאנון הקזחי. אחד, ארמוקאן בקמקהאנוב, הסטוריון שנשפט ונכלא ל-25 שנים באמצע המאה ה-20. הפשע שלו היה כתיבת ספרי הסטוריה על גיבור לאומי קזחי. השלטון הריכוזי הסובייטי כנראה לא ראה בעין יפה את הרצון לשמור על רגשות לאומיים של המועצה הקזחית בתוך ברית המועצות, וכלא את ההסטוריון באשמת נסיון לעוות את ההסטוריה (או ככה הם קראו לזה, כנראה). הדמות המרכזית השניה בסרט היא אותו גיבור לאומי קזחי שעליו נכתב הספר, קנסארי קאזימוב, אחד שהוביל במאה ה-19 מלחמות ותנועות פוליטיות לשחרור קזחסטן מהשעבוד הסובייטי.

הטריילר מבטיח סרט מאוד בומבסטי, עם סצנות מלחמה עצומות, ונימה לאומנית מחרישת אוזניים, שלכל אוזן לא קזחית תהיה תמוהה במקרה הטוב, ומעיקה במקרה הפחות טוב.

ארגנטינה – האזרח המכובד (El Ciudadano Ilustre) – בימוי: גסטון דופרה, מריאנו קוהן

הסרט הזה אמור להיות סרט טוב, מכובד, עם יוקרה, ואני בטוח שהשחקן הראשי נותן בו הופעה מעולה (אנחנו כבר מכירים אותו מאחת האפיזודות ב"סיפורים פרועים"), אבל איכשהו, עם כמה שאני קורא על הסרט, ורואה את הטריילר, יש שם משהו שדוחה אותי. נדמה לי שיש משהו קצת סנובי בסרט. או אולי קונפליקט קצת שקוף מדי, לא באמת מעניין. כי הסיפור הוא על סופר זוכה פרס נובל שחוזר אל עיירת הולדתו. כולם מקבלים אותו בכבוד והדר, עד שהם מגלים שכל סיפוריו נכתבו בעצם על תושבי עיירת הולדתו. ואז הם פחות מכבדים את האזרח המכובד. נשמע לי אפעס, קצת טריוויאלי, משהו שאמור להיות קומי, אבל הוא מריר, ולא באמת מגיע עמוק. אבל אולי אני טועה. יוקרן בפסטיבל חיפה. אני כנראה אדלג.

קוסטה ריקה – מה יהיה איתנו (Entonces Nosotros) – בימוי: הרנאן חימנז

לא יאמן שעדיין עושים סרטים כאלו. הטריילר הזה נראה כמו הקומדיות הרומנטיות המטופשות שהגיעו מארה"ב בטונות בשנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים, כאלו בכיכובם של קייט הדסון ומת'יו מקונוהי (לפני שהוא עשה שינוי בגישה, והפף לשחקן רציני ומשובח וזוכה באוסקר). לא שזה רע, אבל זה כל כך זניח ונשכח, עד שלא באמת שווה לשים עליו עין. וזה מה שקוסטה ריקה שולחת לאוסקר השנה. נו שוין.

דייגו נמצא במערכת יחסים ארוכה עם סופיה, אבל לאחרונה מערכת היחסים נקלעה לבעיות. בנסיון לצאת מהפלונטר, השניים נוסעים לחופשה בחוף הים (ודייגו גם מתכנן להציע נישואין). שם הם פוגשים במקרה מכרה ותיקה של סופיה. נוכחותה של בחורה נוספת מקלקלת את התכניות לתיקון היחסים, מערערת את הבטחון המעורער מלכתחילה של בני הזוג אחד בשני. האם האהבה תנצח? האם אכפת למישהו?

(הרנאן חימנז, אגב, הוא הבמאי של הסרט הזה, והוא גם התסריטאי, העורך, וגם השחקן הראשי).

אקוואדור – חייב להרוג כדי לזכות באושר (Sin Muertos no hay Carnaval) – בימוי: סבסטיאן קורדרו

קשה מאוד למצוא חומר על הסרט הזה, שרק עכשיו יצא למסכים באקוואדור, ולא עבר באף פסטיבל, זניח או לא זניח. אני לא כל כך מבין ספרדית, אז בקושי הצלחתי לנסות להבין על מה הסרט בכלל, ויכול להיות שמה שכן הבנתי נכון רק בחלקו, אבל זה מה שהצלחתי לגרד: מדובר בסרט שמנסה לחשוף את המנגנון המושחת שמנהל את המדינה, במקרה הזה, אקוודור, אבל זה כנראה נכון בהרבה מקומות אחרים, כולל, כנראה, בישראל. סיפור הסרט, להבנתי, סובב סביב בחור צעיר שיורש שטח אדמה מאביו שעבר מן העולם. על השטח הזה, מסתבר, שולטת משפחה עשירה המנשלת מאדמותיהן אלפי אנשים אחרים כדי לסחור ולעשות כסף. המשפחה הזו נעזרת בעורכי דין מיומנים ובקשרים משומנים לכוחות המשטרה והשלטון. ולמרות זאת, הצעיר הנאיבי יוצא למאבק אלים וחסר פשרות בכוחות הכלכלים העצומים, כוחות הרשע.  נראה כמו חומר לדרמה מסחררת למדי, ועד כמה שאני (לא) מבין ספרדית, גם הטריילר נראה לא רע בכלל. רק שהסרט הזה כל כך אנונימי וחסר חשיפה מחוץ לאקוודור עד שאני לא מאמין שיש לו סיכוי באוסקר (סבסטיאן קורדרו, הבמאי, עשה בעבר כמה פרויקטים חצי אמריקאים, אבל לא נראה לי שזה ייזקף לזכותו הפעם).

מלזיה – רדה (Redha) – בימוי: טונקו מונה ריזה

"פלפלים צהובים" – הגרסה של מלזיה. הורים מגלים שהילד שלהם אוטיסט. מה לעשות? האבא לא מוכן לקבל שהבן שלו שונה. האמא כבר עברה הלאה, ומחפשת דרכים להתמודד עם המצב החדש. אחותה תומכת בה, אבל אז מגיעה הטרגדיה שתשנה הכל. אה, טרגדיה – זאת הבעיה (נראה לי) עם הסרט הזה: נדמה לי שמרוב רצון לדבר על נושא חשוב, לקחו סיפור לא מפותח והכניסו אותו לנוסחה של 'סרט טורקי' – כזה שיגרום לכם לבכות בכח, באלימות אפילו. וכשדוחפים לי דמעות לעין בברוטליות, התוצאה בד"כ הפוכה – גיחוך. לא נראה לי ש"רדה" יזכה לתהודה ש"פלפלים צהובים" זכתה לה.

סין – שואן ז'אנג (Xuan Zang) – בימוי: ז'יאנקי הו

אז גדול במאי סין עסוק עכשיו. ז'אנג יימו יושב בחדר העריכה, מלטש את האפוס המפלצתי שלו על החומה הגדולה (עם מאט דיימון. הטריילר כבר באינטרנט. לא נראה לי שאני אלך לראות את הסרט הזה). אז סין בחרה סרט לא ממש ברור כדי שייצג אותה באוסקר. "שואן ז'אנג" הוא סרט על אדם בשם שואן ז'אנג שהלך ברגל מסין להודו. הזמן הוא המאה השביעית. אין אינטרנט. אין רדיו וטלויזיה. אין מטוסים. אין מכוניות. יש רק נזיר בודהיסטי אחד שהולך ברגל את כל הדרך המאוד מאוד ארוכה מסין להודו ברגל. במדבר הגדול, במרחבים המוריקים, בשמש, בגשם, הוא הולך.  והולך. כל הסרט הוא הולך. לפעמים הוא פוגש אנשים. לפעמים הוא לבד. והוא הולך. 17 שנים הוא הולך. וזה כל הסרט, להבנתי. במבט מרוחק מאוד מהמזרח הרחוק, מבט שלא מבין את הבודהיזם, זה לא נראה לי כסרט שאני יכול להתחבר אליו (כמו שהתחברתי ל"סיפור פשוט" של דיויד לינץ'). נדמה לי שכל האנשים שגיבור הסרט פוגש הם יותר קישוט לדרך, ולא באמת משפיעים על האדם, על המסע שהוא עובר. מה גם שהסרט עצמו, לא רק שלא זכה להצלחה בסין עצמה (ביקורתית אהבו אותו. מסחרית לא), הוא גם לא יצא החוצה מגבולות סין לאף פסטיבל. קשה לי לראות את הסרט הזה עובר שלב באוסקרים, וגם אם הוא יגיע לכאן, לא נראה לי שאני אציץ בו.

קמבודיה – לפני הסתיו (Before the Fall) – בימוי: איאן ווייט

איזה בלגן. לא ממש הבנתי על מה הסרט, אבל יש הרבה רעש. הרקע הוא העיר הקמבודית פנום פן. הזמן הוא 1975. החמר רוז' צר על העיר ומבקש לכבוש אותה. אלו הימים האחרונים של החופש לפני שלטון האימים של פול פוט. זמרת מועדון מנהלת במקביל רומן עם שני גברים. המטרה שלה, כנראה, היא לחפש דרך לברוח מהעיר לפני שהיא תכבש ע"י כוחות הרוע. הרבה אלימות, ודם, ואקשן, והרבה אנגלית (הבמאי אוסטרלי. אחד מהנאהבים, להבנתי, הוא חיל אמריקאי), אבל הסרט התקבל ע"י האקדמיה האמריקאית כנציג קמבודיה לאוסקר בשפה זרה, אז אולי יש שם גם הרבה מילים בשפה שאינה אנגלית. אבל אני לא רואה את הסרט הזה ממשיך הלאה (ובכלל, לא נראה לי מעניין הסרט הזה).

תימן – קוראים לי נוג'ום, אני בת 10, ואני גרושה (Ana Nojoom Bent Alasherah Wamotalagah) – בימוי: חאדיג'ה אל-סאלאמי

תימן מגישה סרט לאוסקר לראשונה, ואם לא היו כל כך הרבה סרטים עם פרופיל גבוה בתחרות השנה, הייתי אומר שאולי אפילו יש סיכוי טוב לסרט התימני להגיע רחוק. לא בגלל שהוא כזה טוב (לפי מה שקראתי, הביקורות בינוניות), אלא בגלל שהוא חשוב. ובגלל ש"גט" הישראלי המצוין הגיע גם הוא רחוק (מועמדות לגלובוס הזהב, וסרט שמהווה רפרנס לביקורות גם בחו"ל), גם הסרט התימני הזה יכול לעשות חריש עמוק בתודעה הגלובלית.

שם הסרט הוא גם הסיפור שלו: אנחנו כבר יודעים שבתימן אין גיל מינימום לנישואין (רק השבוע הוקרן בערוץ 8 הסרט הדוקומנטרי הישראלי "אמא ילדה" הדן באותו נושא). סיפור הסרט הוא על משפחה בת 4 ילדים. הבת הגדולה נאנסת, ובגלל שהמסורת מטילה את האשמה על האשה, והבושה של המשפחה גדולה, האב בורח עם משפחתו לעיר צנעא. המצב הכלכלי קשה, הבן הגדול נוסע לסעודיה כדי לעבוד ולעזור כלכלית, אבל זה לא מספיק. אז האבא מוכר את הבת הקטנה לנישואין. אבל היא רק בת 10. היא בורחת, מוצאת עורך דין, ומבקשת גירושין.

לפי הטריילר, הסרט חסר את העדינות ולא נמנע מלהציג את האונס שהילדה הזו עוברת, והדרמה כאן מודגשת בכוח, אבל למרות זאת הסרט חשוב ומעניין, ואולי זה ימשוך את חברי האקדמיה.


אז 80 סרטים, פלוס עוד 8 אחרונים, מינוס 3 פסילות – סך הכל מספר שיא של 85 סרטים. הרבה. הרבה מאוד. ל"סופת חול" יש סיכוי לא רע, אבל קשה באמת להמר. המדינות המובילות להבנתי הן: צ'ילה, דנמרק, מצרים, גרמניה, יוון, איסלנד, אירן, ישראל, מקסיקו, פלסטין, וספרד. אם אני צריך להמר – אז ספרד (אלמודובר). אבל זו באמת יריה באפילה, כי יש כאן הרבה מאוד סרטים עם סיכוי טוב (ומדברים גם על צרפת, אבל קשה לי לראות את הסרט הכל כך בוטה הזה עובר שלב. עם זאת, איזבל הופר יכולה עוד לקבל מועמדות).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s