הלהקה האחרונה בלבנון: הביקורת

בשנים האחרונות הגיעו כמה קומדיות למסכים שהיו כל כך רעות, חסרות מוח, חסרות כשרון קולנועי מינימלי, עד שהציפיות שלי מ"הלהקה האחרונה בלבנון" היו ברצפה. חשבתי: עוד מוצר מסחרי שמסתכל מראש על התוצאות בקופה, וממש לא אכפת לו מהדבר הזה, נו, קולנוע.

טעיתי. "הלהקה האחרונה בלבנון", מהבחינה הזו, הוא הפתעה נעימה מאוד. מצחיק, באמת מצחיק (ולא בכאילו), נמנע מגסויות, קצב טוב, לב טוב, כשרון קולנועי לא קטן, ואפילו סצינה או שתיים שמתקרבות בעיניי לגאונות. אחלה סרט.

last-band-in-lebanonעכשיו, בואו ניקח רוורס לרגע: שלא תחשבו שמדובר כאן בסרט איכות יוצא דופן. בהשוואה לזבל האורגני ששטף את המסכים בשנים האחרונות מדובר בשיפור רציני מאוד, אבל בפני עצמו מדובר בסרט חמוד ומצחיק, אבל לא יותר מכך. הוא יותר טוב מ"ילד טוב ירושלים" שלא השאיר חותם בכלל, והוא סרט מופת אם משווים אותו ל"איביזה" או ל"שושנה חלוץ מרכזי" הנוראים, אבל יש בו גם מקום לשיפור. מקום להגביר את הקצב, שלרגעים קצת נגרר. מקום להוריד כמה מקומות שבהם הסרט נעצר לרגע, והולך אחורה בזמן כדי להוסיף רקע לסיפור (כמו מישהו שמספר בדיחה, ואז מבין שחסר רקע כדי להבין את הבדיחה, אז הוא אומר: "שכחתי לספר לכם ש…"). הטריק הזה נחמד בפעמיים-שלוש הראשונות (בעיקר כי הוא מעיד, כבר מהשניה הראשונה של הסרט, שהסרט הוא קומדיה במוצהר ובלי להתנצל), אבל הוא מתחיל להעיק בשלב מסוים (כי זה חוזר בערך 10 פעמים בסרט, שזה בערך 8 פעמים יותר מדי).

אבל צריך לומר גם שהמסע הארוך הזה שהדמויות האלו עוברות כתוב כתסריט מטורף למדי, עם אינספור סט-אפים קומיים, שהבמאים מצליחים (ברוב הפעמים) לסחוט מהם פיי-אופים מצחיקים ואפקטיבים, באדיבות המשחק המדויק של השלישיה המובילה (עופר חיון, שמוכיח שהוא יכול לעשות גם דברים טובים; עופר שכטר, מדויק מאוד בטיימינג הקומי המשובח שלו; ואורי לייזרוביץ', שנמצא כפסע לפני הפיכת הדמות שלו לסטריאוטיפ של הומו מגוחך, אבל הוא לא עובר אותו, והדמות שלו נשארת ריאליסטית במידה, כך שאנו צוחקים איתה ולא עליה).

ויש לסרט הזה שני שיאים כמעט גאוניים. אחד הוא המובן מאליו, והוא מגיע בסוף, בסצינה שהיא אולי גם קצת שקופה מדי, אבל מרשימה למדי ועושה את העבודה (קריאה לשלום בין העמים. תמים מדי, אבל אפקטיבי). אבל השיא הנפלא השני של הסרט הוא בעיניי סצינת "בדד". כשהחבר'ה מתחילים כבר להתחפש, וללכת עם הטירוף של הסרט קדימה, אז גם מגיעה הסצינה הזו, שלוקחת שיר מהקאנון הישראלי וחולקת אותו עם התרבות הערבית. שותפות גורל של שני עמים דרך שיר שלנו, שהופך, לרגע קסום אחד, גם לשיר שלהם. אחד מאותם רגעים נדירים בקולנוע שבהם אני כל כך נדהם מהכתיבה והביצוע שאני שוכח לצחוק.

וחוץ מאותם שני רגעים, הסרט זורם בנעימים, עם טעם טוב, עם קצב לא רע, עם הרבה חוטי סיפור שאני לא מאבד בהם את הידיים והרגליים לשניה (באמצעות עריכה טובה של שלומי שלום), ועם כשרון בוסרי עדיין, אבל קיים של בן בכר ואיציק קריכלי, שיהיה מעניין לעקוב אחרי מה שהם יעשו בעתיד.

סרט מצחיק, טוב לב, עם כוונות טובות, ועם כשרון. שווה צפייה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s