טרולים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Trolls)

נזכרתי. עכשיו נזכרתי למה אני שונא, מתעב, מיוזיקלס. למה אני ממש סובל במחזמרים. למה הסרטים האלו, שיש להם קצת עלילה, אבל כל כמה דקות הם נעצרים בשביל איזשהו נאמבר מוסיקלי גדול מהחיים, למה הם עולים לי על העצבים. זה "טרולים". סרט בלתי נסבל.

          ואילו…השירים היו טובים, דיינו. אבל לא. רוב השירים בסרט הזה נדמה כאילו יצאו מפס הייצור של "כוכב נולד". מישהו עושה גרסת כיסוי ללהיט מוכר (כמעט אין שירים מקוריים בסרט הזה), משתדל לשיר אותו הכי יפה (בסרט הזה: הכי חזק), אבל מבלי באמת לתת לו פרשנות אישית.

trolls-posterהרי גם "מלך האריות" היה מחזמר מעיק שכזה, אבל היה בו סיפור סוחף, למרות שהוא נעצר קצת יותר מדי פעמים, והיו בו שירים מקוריים נהדרים (עד היום אני מקשיב לפעמים לשירים של אלטון ג'ון מתוך הסרט. יש לי את הדיסק בבית). ב"טרולים", אפילו הקישורים של כל שיר כזה ל"סיפור" המרכזי הם קלושים וגורמים לגלגולי עיניים (למעט גרסה מחודשת ל"צלילי השקט" של סיימון וגרפונקל, אין אפילו קריצת עין בסרט הזה). ובכלל, בסרט שעוסק באושר, בשמחה, הפרשנות של יוצרי הסרט הזה למהות האושר היא

מי ששר הכי חזק הוא הכי מאושר!!!

          ואילו…הקליפים שמלווים את השירים האלו היו מלהיבים, דיינו. אבל הסרט הזה הוא כמו צפייה בMTV. תזרקו כמה רקדניות באויר, תחתכו מהר, הרבה אקסטראוואגנזה, הרבה שואו, אבל בלי נשמה. סתם רעש לבן. פוי.

          ואילו…הסיפור שהסרט הזה מספר היה בו סוג של ערך מוסף. משהו מרגש, או חכם, או מעניין. אבל לא. יש הבדל בין סרט שמכוון לילדים, לבין סרט ילדותי. בפיקסאר הבינו את זה מזמן, והם עובדים על התסריט קודם כל ולפני הכל. "טרולים" (של אולפני דרימוורקס) נדמה כמו מוצר מסחרי שהתלבש על דמויות שכבר קיימות, שירבט כמה שורות בקובץ וורד מסביב לאותן דמויות, וקרא לזה תסריט. "האושר נמצא בתוך כל אחד מאיתנו". זה הכל. זה הסרט. וזה ממש נאמר על ידי אחת הדמויות, כדי שגם הילד הכי דביל בקהל יבין את המסר של הסרט. קטעי הסיפור הקלושים הנמצאים בין נאמבר מוסיקלי רועש אחד למישנהו נדמים כמו הפסקות פרסומת, כי השירים עצמם (שגם הם לא משהו) הם העיקר כאן. הסיפור רק מפריע. שהרי ה"סיפור" של "טרולים" מדמה אותו לסוג של גרסה חיוורת, ממוחזרת, והרבה פחות מעניינת של "הקול בראש". הרי גם שם היתה דמות של "אושר" ומולה דמות עצובה יותר. ולמרות שגם שם העיקה עלי החד מימדיות של הדמויות, היא כאין וכאפס לכלומניקיות של הדמויות כאן.

התסריט של הסרט הזה הוא חרפה. הבניה של הסרט עלובה. הרעש הלבן של הקליפים הוא קקופוני. והסרט הזה הוא חווית צפיה של סבל מתמשך (שנמשך פחות משעה וחצי, אבל מרגיש הרבה יותר).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

נ.ב. אומרים שהמיוזיקל חוזר. שאחד המועמדים הרציניים ביותר לאוסקר השנה הוא מחזמר ("לה לה לנד"). שסרט אנימציה נוסף שמתקרב אלינו גם הוא מוסיקלי (Sing). אוי ואבוי….

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “טרולים: הביקורת

  1. איתן , לא קצת נסחפת? מאמינה לך שבמקום ליהנות מה"טרולס" – רק ישבת והתענית. אבל מכאן , לבוא ולבטל , לשלול ולשנוא במחי ביקורת אחת את כל המיוסיקלס שנוצרו עד כה?! כי זה אומר מבחינתי , סרטים ומחזות זמר מ ע ו ל י ם עם עלילה דרמתית ודיאלוגים בלתי נשכחים ומוסיקה הכי יפה וסוחפת שיש , כמו: "סיפור הפרברים" האלמותי , "אוויטה" "עלובי החיים" שחוזר עכשיו להבימה , "גבירתי הנאווה" , אפילו " אירמה לה דוס" הבאמת מתוקה ,עם ג'ק למון ושירלי מקליין אשר בוים לעילא לעילא בידי המאסטר בילי ווילדר. והרשימה לא נגמרת.
    ומאחר ואני כאן כדי להשיב לך ולהגן על כבודם האבוד , לא אסיים מבלי לציין את יצירת המופת הגדולה מכולן בה כל משפט ומשפט אינו מדובר כי אם מושר: "מטריות שרבורג" של ז'אק דמי והמוסיקה הכי יפה בעולם של מישל לגרנד.
    האמת – נעלבתי ונפגעתי עד עמקי נפשי ואני מצפה להתנצלות. שנה טובה.
    ———-
    איתן לשושנה: רק לסבר את האוזן: במסגרת לימודי הקולנוע שלי, ראיתי את מה שנחשב אולי המיוזיקל הגדול בהיסטוריה: "שיר אשיר בגשם". סבלתי מכל דקה. לא אוהב את הז'אנר הזה.

  2. יה לי פעם חבר שקיבל פעם איזה דיסק מטאל כפרומו על מנת לכתוב עליו ביקורת לאתר שפרסם פעם ביקורות כאלה. הוא שנא מטאל, זה היה הז'אנר השנוא עליו, אבל זה לא מנע מבעדו לכתוב ביקורת שבגדול אמרה, "מה זה הרעש הזה, חרא של דיסק". נורא כעסתי עליו אז. שאלתי מה הרעיון לכתוב ביקורת על אלבום מז'אנר שהוא לא סובל גם ככה. הוא אמר משהו כמו, "יש אנשים שמעריכים את הטעם המוזיקלי שלי, אז אנשים כאלה שיודעים שאני לא אוהב את הדיסק, יזהרו ממנו גם כן". אמרתי לו שזה ממש מטומטם. לא עדיף לכתטב ביקורת של שורה אחת? "זה דיסק מטאל, מי שלא אוהב מטאל שלא יקנה אותו"?

    זה גם מה שאני חושב עכשיו. מה הרעיון בלכתוב ביקורת על סרט מז'אנר שאתה גם ככה לא סובל? היית יכול לסכם את זה בשורה וחצי. ככה אנשים שלא אוהבים מיוזיקלס ידעו לא ללכת לסרט, ואנשים שכן אוהבים מיוזיקלס ידעו לחפש ביקורת של מישהו שכן אוהב את הז'אנר וידע להעריך אותו במסגרת הז'אנר עצמו.

    דרך אגב, אני שונא חצילים, ובבלוג האוכל שלי אני הולך לכתוב מחר ביקורת קטלנית על מוסקה שאכלתי אתמול באיזו מסעדה.

  3. אתה יודע מה – חשבתי על מה שכתבתי, והבנתי שזה הבלוג הפרטי שלך, לא איזה אתר שמנסה לעמוד בסטנדרטים מסויימים של מקצוענות, אובייקטיביות ואחריות כלפי הסרטים והקוראים. לאף אחד – בטח לא לי – אין זכות לומר לך מה לכתוב או לא לכתוב בבלוג האישי שלך. התגובה שלי לא רלוונטית לאתר כזה, ולכן אני מתנצל, ואתה מוזמן למחוק את שתי התגובות שלי.
    ————
    איתן לyoshihide: אני לא אמחוק את התגובות שלך כי אני מקבל ביקורת. ויש משהו במה שאתה אומר. למה לכתוב ביקורת על משהו שמראש אתה יודע שלא תאהב. הרי זה נראה כמו סתם הזדמנות לכתוב דברים רעים, לשחרר את הרוע לאויר. אבל אני בכל זאת מנסה למצוא את הטוב. כי יש סוגים של מיוזיקלס שאני כן אוהב. הסרטים של ג'ון קארני, למשל ("התחלה חדשה", ובעיקר Once המקסים). או, אם נלך אחורה יותר, אהבתי את "הקומיטמנטס". סרטים שיש איזושהי סיבה מובנית בתוך התסריט לשירים. כן, הם נעצרים יותר מדי פעמים כדי לשיר, אבל אני הולך שם עם הדמויות בכל זאת. ואפילו את "מלך האריות" אני זוכר לטובה, למרות עומס השירים. מ"טרולים" סבלתי לא בגלל שהוא מיוזיקל, או לא רק בגלל שהוא כזה. וניסיתי להסביר למה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s