פסטיבל חיפה 2016: לבבות מצולקים

(שם הסרט במקור: Inimi Cicatrizate)

ולמרות הכל, אני בעד הסרט הזה.

inimi-cicatrizateהסיבה העיקרית בגללה נכנסתי לראות את הסרט הזה היא ראדו ז'ודה. זה כבר הסרט השלישי שלו שאני רואה. "כולם במשפחה שלנו" המצוין זכה בפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לסרט הטוב יותר. ו"בראבו" המרשים כבר זכה בהרבה פרסים ברחבי העולם, כולל בפסטיבל החשוב בברלין (ובפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לסרט הטוב ביותר). אז היו לי ציפיות גבוהות מסרט חדש של הבמאי המוכשר הזה.

ואז אני מביט בסרט, ופוגש בו הרבה מאוד דברים שאני לא אוהב בקולנוע: צילום מרחוק של כמעט כל הסצינות, סרט שאני לא ממש מבין מה המיקוד שלו, מה הוא רוצה ממני, סרט ארוך למדי (שעתיים וחצי) ודי מעיק על נושא עצוב, שימוש תכוף במילים גבוהות (בעיקר ציטוטים של שירה), וגם סוג של פרטנציה אמנותית שאני לא בטוח שיש לה כיסוי. הייתי צריך לכתוב פוסט מאוכזב מאוד על הסרט הזה. אבל איכשהו, לא באמת סבלתי בו. והיריעה הרחבה שלו עוזרת למשהו רגשי בכל זאת לחלחל לתוכי, והסרט הזה, למרות המגבלות שלו, כבש אותי לאט.

במשך כמעט כל הסרט שוכב הגיבור על מיטה, מגובס, ללא יכולת ממשית לזוז. ובכל זאת הוא חי. בקושי, אבל חי. יש אזכורים להיותו יהודי, ותקופת הזמן שבה הסרט מתרחש (שנות ה-30 של המאה הקודמת) היא תקופת זמן קריטית לנושא היהודי (ואכן, בסצינה מרשימה, מרתקת, מרובת משתתפים, ובאופן מפתיע גם מאוד משעשעת, מתקיים רב שיח על נושא האנטישמיות בין החולים המאושפזים בבית ההבראה בו מתרחש כמעט כל הסרט). אבל הנושא היהודי, או בכלל הגזענות והאנטישמיות, הן רק הערת צד בסרט הזה. חשבתי לרגע שזה יהיה המשך טבעי של סרטו הקודם של ז'ודה, "בראבו!", שהיה כולו על הגזענות, אבל ב"לבבות מצולקים" זו רק הערת צד.

אז מה בכל זאת הסרט הזה רוצה ממני? לא ממש הבנתי. כל כמה דקות נחתכת הסצינה ועולה שקופית עליה כתובות כמה שורות המתארות את הרגשתו ומחשבותיו של הגיבור של הסרט. הסרט הזה, לכאורה, נמנע מסנטימנטליות, ומספר על הרגשות במקום להראות אותם. כמעט אין תקריבים בסרט, וכל הסצינות מצולמות בשוט אחד ארוך וסטטי (ואם הבמאי רוצה להחליף זוית, הוא נעזר בשיקופית המילולית).

לכאורה, פרטנציה אמנותית ריקה שאין בה כדי ליצור קשר עם הקהל. למעשה, אני לא בטוח, ואיכשהו, בסבלנות ובעקשנות (והסרט הזה דורש סבלנות), הוא נכנס בכל זאת ללב שלי. כי הסרט הזה, בהדרגה ובאיטיות, מטפטף ללב שלי את סיפור האהבה בין הגבר החולה לבין מישהי שהבריאה. היא יפהפיה (ומאוד דומה לנלי תגר, אגב) אבל עדיין צולעת. הוא מבלה את כל הסרט שוכב על גבו על המיטה. ובכל זאת, ולמרות הכל, יש בסרט כמה סצינות סקס. כמה מחוות אהבה. בכל זאת, ולמרות הכל, הוא יחיה. או ינסה לחיות, למרות הנסיבות המגבילות מאוד. בכל זאת, ולמרות הכל, הוא ינסה אהבה. חיים.

כמעט כל הסרט מתרחש בסוג של בית חולים קודר, אבל הצילום שופע שמש, שמחה, אור. יש סצינות שמתרחשות על חוף הים (בית ההבראה נמצא קרוב לים), ומקווה המים הגדול-גדול הזה מוסיפות גדולה לסרט הפרטי והאנושי הזה.

אז ראדו ז'ודה, מגדולי הבמאים ברומניה של היום, יוצר כאן סרט שלא כל כך הבנתי את מטרתו, אבל בליבו, מתחת לקצת אבק וצורך לא קטן בסבלנות וסלחנות, מסתתר סרט אנושי, מרגש, ויפה על אדם שמתעקש לחיות ולאהוב גם במקום שבו המוות שולט. סרט יפה, למרות המגבלות הניכרות שלו.

הקרנה נוספת: ב-21/10.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s