פסטיבל חיפה 2016: לא פה ולא שם

יש הרבה דברים להעריך ב"לא פה ולא שם". יש כמה דברים טובים מאוד. אבל, בסופו של דבר, זה סרט שהוא קצת נחמד, וקצת מאכזב.

כי יש לא מעט ערבים בתל אביב. וערביות. בד"כ הם סטודנטים הגרים במעונות או בשכירות בשותפות עם עוד אחד או שניים (כמו היהודים, אגב). והם עובדים בעבודות מזדמנות (כמו היהודים), ויוצאים, ומבלים, ומעשנים, ויוצרים קשרים רומנטיים, ארעים או קבועים – הכל כמו היהודים. הם רק מגיעים בד"כ במקור מתרבות שמרנית יותר. וכאן מגיע ה"לא פה ולא שם". ההתנדנדות בין המסורת לבין המודרניות של תל אביב, עיר החטאים.

צריך לומר שהשליש הראשון של הסרט הוא גם החלק הכי טוב שלו. ההיכרות שלי עם שלוש הבנות שחולקות דירה בתל אביב.

bar-baharהסגנון האפיזודי הזה, שלא מקדם סיפור קדימה, אלא בוחר לרפרף על החיים הרגילים של בחורות צעירות בתל אביב, שהן, במקרה, ערביות. השחקניות, כולן, נהדרות, הכימיה ביניהן מקסימה, הוייב מדליק, ההווי והחיים שלהן מתמלאים באורחים שונים ומשונים (אפילו תאמר נפאר קופץ לבקר לרגע קצר), והחיים המלאים האלו נפרשים בפנינו ללא צורך לקדם איזשהו נראטיב קדימה. רק להכיר לנו, הצופים, את אורח חייהן של בחורות ערביות בתל אביב. וזה מקסים, וסוחף, ומהנה, וכיפי.

אבל זה רק השליש הראשון של הסרט. כי באיזשהו שלב הבמאית הרגישה בכל זאת צורך לספר סיפור קונקרטי. וכאן מתחילה הבעיה: כי הסיפורים עצמם סובלים משטחיות מרגיזה, שבתורה יוצרת דיסוננס בסגנון הקולנועי, ובמשמעות הכללית של כל הסרט. כי הרעיון, אכן, היה לעמת את הבנות האלו עם המסורת ממנה הגיעו. אבל בני ובנות הזוג של כל אחת הם קרטונים, ולא דמויות בשר ודם. כי בן זוגה של אחת הוא מסורתי קשוח, ודורש מאשתו לעתיד להישאר בבית ולגדל את הילדים. בו זוגה של השניה אמנם פתוח יותר, אבל במפגש עם המשפחה הוא בכל זאת מתקפל בפני המסורת, ומבקש לקפל גם את בת הזוג. והבחורה השלישית היא בכלל לסבית, והקונפליקט ברור מאליו. אבל כמו שהבנות האלו הן דמויות מלאות וחיות, כל השאר הן שטוחות, וכך, כשהעניינים מתחילים להסתבך, מגיעות גם הסצינות הבעייתיות של הסרט, והטון של הסרט מתעוות. כי אם עד עכשיו היה כיף, וסבבה, ואחלה, פתאום קשה, וקודר, ושחור (מספיק אם אומר שיש כאן סצינה של אונס, למשל. לא מתאים בכלל לסגנון).

ואולי זה בכלל בגלל שהאמירה של הסרט שטוחה וחסרת מורכבות. הרי כאן מתגלה שוב הגדולה של "חתונה מאוחרת". היכולת הפנומנלית של קוסשוילי באותו סרט היתה להראות את שני הצדדים של אותו מטבע בעת ובעונה אחת – גם האהבה הגדולה להורים ולמסורת, וגם הסבל הגדול שהמסורת הזו גורמת – שניהם חיו בסרט ההוא בצורה אינטנסיבית מאוד, והם היו ההצלחה הגדולה שלו (במידה מסוימת, אותה דואליות עובדת מצוין גם ב"סופת חול"). אבל ב"לא פה ולא שם" האמירה שטוחה – מסורת זה רע ופויה. קידמה ומודרניות זה סבבה. החיים שלנו יותר מורכבים מזה. והסרט הזה סובל מהשטחיות המרגיזה הזו.

וכך יוצא שכל עוד מייסלון חמוד מתארת את שגרת החיים הפשוטה של 3 בנות ערביות בתל אביב, "לא פה ולא שם" הוא סרט כיפי וסוחף. וכשחמוד רוצה להזיז עניינים קדימה, הסרט הופך למעיק ולא נעים לצפיה. אפשר ורצוי היה להמשיך בקו הקליל יותר, ולתוכו להזליף את הרגעים הדרמטיים יותר בעדינות, ובכך להפוך את הסרט למרגש מאוד (למשל: אם סצינת האונס היתה מתרחשת מאחורי דלת סגורה). כמו שהוא, "לא פה ולא שם" הוא סרט קצת נחמד, וקצת מאכזב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s