פסטיבל חיפה 2016: נמל בית

פעם ראשונה.

כבר למדתי לצפות מארז תדמור לליטוש בבימוי, לעבודה מעולה עם שחקנים, לסרטים מרגשים שיש בהם גם כוונה לאמירה מסוימת, וגם דרמה מבוימת טוב, מרגשת, אפקטיבית.

פעם ראשונה שאני יוצא מסרט של ארז תדמור מאוכזב.

כי צריך לומר: גם הפעם השחקנים משחקים טוב. כולם. והקאסט כאן נרחב במיוחד, ויש כאן גם חזרה של שחקן אהוב אחרי הרבה זמן שלא נראה על המסך (יורם חטב). והצילום גם כאן, כמו תמיד, מוקפד (נדמה שכל הסרט צולם בחורף, קודר, והאוירה העכורה, המתאימה לסיפור, חודרת לעצמות). אז כאילו נדמה שהכל טוב.

home-portאבל הדרמה הפעם מקרטעת. כמו סרטו הקודם, "ארץ פצועה", גם כאן הסרט קצר יחסית, אבל בעוד שבסרט הקודם הדרמה היתה דחוסה אל בין כתליו של בית חולים ברוב הדקות, והצמצום העלה את המתח, כאן הקיצור הנמרץ של הסרט מפזר את העניין שלי בסיפור. ל"נמל בית" חסרה לפחות רבע שעה של סרט. כי נדמה שהקצב של הסרט מהיר מאוד, כאילו רץ במהירות להספיק את כל פתילי ופיתולי העלילה, ובכך גם ממאן להשקיע את הזמן כדי לפתח כל מערכת יחסים מעבר ל"שלום שלום" הפשוט.

כי הנה חוזר גיבור הסרט הביתה, אחרי הרבה זמן שהיה בים. הוא טוען שהוא חוזר בשביל ביתו, איתה לא היה בקשר כמעט בכלל. ולירון בן שלוש, שתהיה בריאה, היא הכמעט יחידה בסרט הזה שמצליחה להעלות בי איזושהי דמעה, משלימה במשחק שלה את כל מה שחסר בתסריט. תבינו לבד למה היא מתנכרת לו. תבינו לבד למה פתאום עכשיו הוא חוזר.

והנה הוא מקבל את המינוי למשרה מנהלית בנמל אשדוד. הוא מובל, ואח"כ גם יוצא כנגד האיש החזק בנמל, בגילומו של שמיל בן ארי. תבינו לבד למה ומאיפה ההיכרות ביניהם (העובדה שהוא הכיר את אביו המנוח עולה כאן יותר מפעם אחת, כי אין באמת בסיס אחר. וזה לא מספיק, בטח לא אחרי כל כך הרבה זמן שהוא היה בים, רחוק מכאן).

ויש גם קשר רומנטי חדש, וגם הוא מסתפק בארוחה אחת עם אנקדוטה אחת שהם מחליפים ביניהם. בטח שזה לא מספיק כדי לספק את הכאב הדרוש דרמטית להכרעה בסוף.

כל מערכות היחסים בסרט הזה מחופפות, בסצינות שרצות מהר, ללא שהות לצופה להרגיש את ההתפתחות הרגשית של כל אחת כלפי האחרת, חלק מהן היכרויות חדשות, וחלק מהן מחודשות, ללא בסיס מספיק לזכרונות שהיו, ולחדשים שנוצרים. הכל רץ מהר מדי.

ויוצא מכך שהסרט גם הופך שטחי. כי המסר הגדול של הסרט הוא המבט הקודר על המדינה הזו שלנו, בה השחיתות היא הנורמה. אבל מכיוון שהסרט הזה לא נותן לנו להיכנס מתחת לעור הדמויות, אלא רק להביט מבחוץ, אנחנו לא באמת מרגישים את התסכול ההולך וגובר של גיבור הסרט מהדרך שבה הדברים מתנהלים, וכך רק נותר לנו להבין ש"שחיתות זה רע", וש"אין מה לעשות, ככה זה במדינה שלנו". וואלה. הצופה בסרט הזה צריך לבוא מהבית עם ההבנה ששחיתות זה רע, כי אני לא מרגיש את הדמויות, וכך כל ההחלטות שהדמות הראשית עושה אולי מתאימות את עצמן לסולם המוראלי של הצופה, אבל לא עוברות דרך פילטר רגשי, וכך הכל נותר שטחי.

ארז תדמור עושה הרבה סרטים. אני מבין שגם עכשיו הוא כבר עם הראש בפרויקט הבא. בדרך כלל הכמות לא באה על החשבון האיכות כשמדובר בתדמור. אבל הפעם התפקשש לו. לא נורא, נתראה בפעם הבאה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s