פסטיבל חיפה 2016: מדינת הגמדים

טוב, זה סרט בעייתי. מאוד בעייתי.

כי זה סרט שבא לשפוך אור על הדרך שבה ישראלים סוגדים לאלימות. מעריצים אלימות. משתמשים באלימות, ומעבירים אותה מאב לבן. מקדשים את צה"ל, ודוחים (באלימות!) את כל מי שפוגע בו.

אני מניח שבמקור היתה נימה ביקורתית בסרט. שיניב ברמן, הבמאי-תסריטאי, ביקש להראות לנו: תראו מה אותם עושים לנוער! תראו את התוצאות המפלצתיות של התרבות האלימה הזו שלנו! מה שיצא בסוף הוא סרט שבעצמו חוגג את האלימות. לכאורה הוא עושה את זה כתוצאה של דרמה "קשה". למעשה, הוא מרשים (טכנית), עשוי "היטב", מעורר מחשבות על מקוריות שיטות המוות השונות המוצגות בסרט, וזה מה שנשאר בסוף אחרי שהסרט נגמר.

מתוך הסרט. צילום: ויקטור בזרוקוב

מתוך הסרט. צילום: ויקטור בזרוקוב

כי לסרט הזה כמעט אין תסריט, בעצם. יש רק סימוני דרך. סוג של טריטמנט חסר פיתוח. בלי דמויות. בלי מניעים. בלי סיבות. רק אלימות, ועוד אלימות.

כי יש חבורה של ילדים. מה קושר ביניהם? מה היחסים ביניהם? ולמה רק בת אחת וכמה בנים? מה זה משנה. הלאה.

בסצינה אחת באמצע הסרט יש נשיקה בין הבת האחת לאחד הבנים. שום דבר לא הוביל לזה, ואין לזה גם המשך. אז בשביל מה זה טוב? מה זה משנה. הלאה.

הם יוצאים לסוג של בסיס נטוש הסמוך לעיירה שבה הם גרים, ומנהלים מסעות ציד (אלימים) כנגד חיות בר. יש להם חיים חוץ מזה? בית ספר? שיעורים? מה היחסים עם ההורים? מה זה משנה. הלאה.

יש חבורה אחרת של נערים שרודפת אחריהם, מאיימת לתפוס אותם ולעשות בהם שפטים. מי הם? מה הסיפור שלהם? מה זה משנה. הלאה.

ויש שני חיילים שהתנחלו בבסיס הנטוש הזה, וההתקלות ביניהם לילדים קטלנית. מה הסיפור שלהם? למה רק 2 חיילים, ואיך ולמה הם הגיעו לכאן, ולמה הם לא הולכים הביתה כבר? מה זה משנה. הלאה.

כי בסוף, רק לקראת הסוף, יש באמת הסבר להמצאות החיילים כאן. עד אז כבר עייפתי מלמצוא סיבות. כי הכל כל כך באויר כאן, כל כך חסר פיתוח וחסר בשר, עד שאין לי באמת דרך למצוא קשר רגשי כלשהו לאחת או הדמויות או יותר, וכך, כשהאלימות מתגברת, אין לי באמת דרך להרגיש את הכאב שהאלימות גורמת. וכך, כשמתגלה שהחיילים האלו הם בעצם עריקים, והילדים בעצם מתאכזרים אליהם כי הם פושעים, בוגדים בקוד הקדוש של צה"ל, זה יותר מגוחך ומעורר רחמים מאשר כואב ועצוב. כי זו דרך לבמאי להגביר את האלימות ואת האכזריות. לחגוג את הזוועה.

ובכך משיג הבמאי את התוצאה ההפוכה מזו שהתכוון. "במדינת הגמדים" הוא סרט ריק מתוכן. יש בו כוונה, אבל אין בו דמויות, או סיפור, או איזשהו עוגן להיאחז בו. במהלך הצפיה נזכרתי ב"עמק" של סופי ארטוס, שגם הוא דן באלימות הישראלית. אבל שם העולם היה קונקרטי ומדויק, והדרמה, ברובה, עבדה. מאור שווייצר שיחק שם את אחיו של הגיבור, והוא היה ממש מפחיד באלימות הקשה שהוא הפגין שם. שווייצר נמצא גם כאן ב"מדינת הגמדים", אבל הוא, ביחד עם עופר חיון, מרגישים בעיקר נבוכים, כי אין להם עם מה לעבוד. בערך אחרי חצי סרט, אחד אומר לשני: יאללה, בוא נלך הביתה כבר. והוא חוזר ואומר את זה עוד כמה פעמים. כי הם, משום מה, לא הולכים. יניב ברמן, הבמאי-תסריטאי, עוד לא גמר להתעלל בהם.

אז מה שנשאר הוא להעריך את הטכניקה שבה האנשים כאן פוצעים והורגים אחד את השני, כלומר, להעריץ את האלימות שעל המסך, שזה, אני מתאר לעצמי, ההיפך מהכוונה הראשונית של הפרויקט הזה. סרט בעייתי, אמרתי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s