היא (2016): הביקורת

(שם הסרט במקור: Elle)

אונס. נטילה פתאומית ומבהילה של השליטה על הדבר הכי מובן מאליו בחיינו – השליטה שלנו על גופנו. על מי יגע בו, מי לא יגע בו, ומה כל אחד יעשה בו. ההרגשה הכל כך קיצונית שמישהו/י לקח/ה לנו את הדבר הכי פרטי שלנו, ועשה בו שימוש לא מתחשב, חסר כבוד ורגש.

ואולי זה תיאור לא נכון? אולי אונס הוא באמת איבוד השליטה על הדבר הכי פרטי שלנו, אבל אולי אנחנו לא באמת מאבדים את השליטה? אולי אנחנו, במובן מסוים, נותנים את השליטה? אולי אנחנו בעצם אוהבים, רוצים, צריכים, זקוקים לאיבוד השליטה הזה? כן, גם במצב כל כך קיצוני שכזה, אולי זה בעצם רצוי, הכרחי.

הפסקה הראשונה, אני מתאר לעצמי, נשמעה לכם הגיונית. השניה לא. אם אתם אנשים נורמטיבים, כך הגבתם. עכשיו תלכו לראות את "היא". זוהי ההרגשה.

elle-1פול ורהובן הוא במאי ותיק וידוע, כך שאתם לא צריכים להיות מופתעים מכך שהוא לא יוצר סרטים עדינים במיוחד. אני מניח שראיתם לפחות אחד מסרטיו (ואני מניח שזה היה "אינסטינקט בסיסי". הסרט שפרסם את שרון סטון, ושהיתה בו את הסצינה המפורסמת של החקירה בלי התחתונים). ורהובן ההולנדי במקור נסע בסוף שנות ה-80 להוליווד הגדולה, והתחיל ליצור שם סרטים יקרים מאוד, הוליוודים, נגישים לקהל הרחב מבחינת הקצב, אבל גם בוטים, גסים, כמעט זולים מבחינת התוכן שלהם. והנה, בשנים האחרונות חזר ורהובן לאירופה. הוא יצר את הסרט שהולנד שלחה לאוסקר לפני כמה שנים ("ספר שחור". לא ראיתי. קראתי שזו מלודרמת שואה אירוטית. אני יכול לדמיין פחות או יותר מה זה אומר), ועכשיו הוא מגיע לצרפת, ויוצר סרט שמצד אחד יש בו את כל המרכיבים הידועים והמוכרים מסרטיו האחרים – מין בוטה, פרובוקציה מכוונת, סרט מתח – אבל מצד שני, יש בסרט הזה קצב אחר, מחשבה אחרת, עמוקה יותר, מטרידת מנוחה, שקשה להשתחרר ממנה גם אחרי שהאורות באולם עולים.

כי אכן, ורהובן לא מבזבז זמן. האונס מתרחש כבר בסצינה הראשונה. ובמהלך הסרט הוא ידחוף פנימה עוד ועוד מהתיאורים הסקסואלים הבוטים שהוא אוהב – אוננות לעצמך ולאחרים, סקס מחוץ לנישואין, אנימציה סקסואלית בוטה, ועוד כהנה וכהנה. אבל יש בסרט הזה בכל זאת משהו. קצב איטי יותר. נסיון להבין את הטבע האנושי. עלילות משנה שמרפדות את הסיפור המרכזי ברבדים נוספים, דוגמאות נוספות לטבע האנושי השחור משחור.

כי בחלק הראשון של הסרט יש, לכאורה, חקירה של "מי עשה את זה". סוג של גרסה סוטה של סיפורי אגתה כריסטי. יש לא מעט מועמדים לביצוע הפשע, ואחד אחד גיבורת הסרט שוללת אותם, עד שהיא מגלה מי עשה את אותו מעשה נורא. אבל הסרט הזה חסר את תחושת הדחיפות. את הבהלה שבעקבות מעשה שכזה. את הצורך הכל כך טבעי לנקום. הסרט הזה קר רוח, מתנהל בקצב איטי, עם מוסיקה קלאסית שמשווה לסרט הזה מראה קלאסי, עם צילום ובחירת לוקיישנים מפוארים כאילו מדובר בדרמת תלבושות בריטית – הסרט הזה הולך כאילו כנגד עצמו, כנגד המתח שהוא, לכאורה, מבקש לייצר.

ואז מתגלה אותו פושע. והסרט ממשיך. הכל ממשיך כרגיל. בהתחלה חשבתי שמדובר בסיפור על תסמונת שטוקהולם, בו הקורבן מזדהה דווקא עם הפושע, אבל הסרט הזה חכם יותר מזה. הסרט הזה בעצם מספר לנו שהטבע האנושי, בבסיסו, הוא מזוכיסטי. אנחנו רוצים את ההשפלה, את איבוד השליטה הזה, את הכאב הזה, הפיסי והנפשי הזה. אנחנו צריכים את זה.

elle-2כי גיבורת הסרט היא אשה עשירה שמנהלת עסק שבו מייצרים משחקי מחשב. רק שאלו משחקי מחשב המתארים מקרים של אונס בידי מפלצות שונות. ככה, כי זה מה שהעם רוצה.

והיא גם מנהלת מערכת יחסים סקסואלית עם גבר נשוי. כי צריך לספק צרכים מסוימים. ככה, כי זה מה שהיא רוצה.

ויש גם סיפור רקע עם האבא שיושב בבית סוהר. האבא היה, או שהוא עדיין, פסיכופט. זה עובר בגנים. גם הבת לא ממש נורמלית. ככה היא.

וגם הבן שלה, ילד טוב ירושלים, מפונק אבל רך, מושפל שוב ושוב ע"י בת זוגו, אבל נשאר איתה, גם כשההשפלה, בהמשך הסיפור, הופכת לבלתי נסבלת ובוטה מאוד. כי ככה זה, האדם הוא מזוכיסט.

והסרט הזה לא היה חי בלי השחקנית הראשית שלו. איזבל הופר. בהרבה מקומות היא נחשבת לשחקנית הטובה בעולם. ובסרט הזה היא מציגה הצגת משחק אדירה. קור רוח יוצא דופן, ועם זאת טבעיות ואמינות. היא גדולה מהחיים, אבל ריאליסטית לגמרי. אשה לא צעירה כבר, אבל גופה קל ומהיר, מבצעת החלטות במהירות, חדה וברורה, לא נרתעת מחומר קשה ולא נעים – שחקנית אמיצה ונפלאה.

ונוכחותה גם קישרה לי את הסרט הזה עם סרטיו של מיכאל האנקה. כי הופר כיכבה בכמה סרטים של המאסטר האוסטרי, ויש כמה סצינות ב"היא" שהזכירו לי סצינות דומות ב"מורה לפסנתר", סרט של האנקה מ-2001 (אם להיות יותר ספיציפים – יש כאן גרסה מקוצרת של סצינת האוננות בשירותים מהסרט ההוא, וכמובן תוך כדי האונס היא מקבלת גם מכות אלימות במיוחד, אני רק לא ממש בטוח שהיא באמת סובלת מזה. זה היה גם בסרט ההוא של האנקה). והרפרנס הזה הוא תעודת כבוד ל"היא", סרט של במאי לא עדין במיוחד, אבל עם הפעם עם ארומה איכותית, עם קצב איטי שמכניס את ההכרה המזוויעה שלו אל מתחת לעור, ההכרה שאנחנו בני אדם סוטים בבסיסנו, ככה אנחנו, ואין מה לעשות נגד זה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “היא (2016): הביקורת

  1. היי איתן
    מה שלומך ?
    נהניתי מאוד לקרוא את הביקורת שלך, אני אישית יצאתי מ"היא" בתחושה מוזרה ומה שכתבת נתן לי קצת זוויות נוספות לחשוב עליהן.
    גם מ"סנודן" יצאתי SO-SO , אהבתי את "2 נאהבים ודוב" את המשחק המצויין של כל השחקנים ב"גלים גבוהים",
    את "בגרות" הפנומנלי ורב השכבות ואת "רכבת לבוסאן" – חגיגה לעיניים ול…קרביים…

  2. לא שאני לא מסכים עם מה שכתבת, רק שלפעמים נדמה לי שאנשים שוכחים שיש לסרט תסריט ותסריטאים (שלא לדבר על זה שבמקרה הזה יש גם ספר, אבל זה כבר פחות קשור). כשאתה כותב: "ורהובן לא מבזבז זמן. האונס מתרחש כבר בסצינה הראשונה. ובמהלך הסרט הוא ידחוף פנימה עוד ועוד מהתיאורים הסקסואלים הבוטים שהוא אוהב – אוננות לעצמך ולאחרים, סקס מחוץ לנישואין", אתה שוכח שהדברים האלה הגיעו בילט אין עם התסריט (של דייויד בירק), זה לא שורהובן "החליט" להכניס לסרט את הדברים האלה שהוא בחר.

    דווקא כשאתה כותב ש"הסרט הולך נגד עצמו" – שם זה כבר הטאץ' של הבמאי, שלוקח את התסריט שכתוב בצורה מסויימת, ומביים אותו בצורה שאולי לא לגמרי צפויה.

    זה לא רק אתה, אגב. כולם מדברים על ורהובן בצורה כזו שעשויה להשתמע כאילו הוא כתב את הסרט, וקצת מאבדים את ההפרדה בין התסריט לבימוי.

  3. רק לא הבנתי את סצינת הסקס כנראה,כ שהוא הגיף תריסים והעמיד פח ריק ביניהם ולא הראו יותר. מי יסביר פשר הפח/ יישער? רציני

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s