אמריקן האני: הביקורת

(שם הסרט במקור: American Honey)

מסעה של בחורה צעירה אחת כדי למצוא קצת אמת, קצת כנות, קצת אמונה בחיים האלו, באמריקה. זה, פחות או יותר, כל הסרט.

אז חבל, באמת, שזה לא כל הסרט כולו. כי אם זה היה כל הסרט, אז קודם כל הוא היה קצר הרבה יותר, ודבר שני, הוא היה יצירת מופת. כמו שהוא, "אמריקן האני" הוא סרט ארוך ומתיש המכיל בתוכו סרט קצר יפהפה ומרגש.

american-honeyכי הבחורה הזאת שבמרכז הסרט. היא זאת שדרך עיניה אנחנו רואים את כל הסרט. היא נמצאת בכל סצינה בסרט. אבל ברוב דקות הסרט היא פסיבית. או שאנחנו רואים את מה שהיא רואה, ו/או שומעים את מה שהיא שומעת (ועיצוב פס-הקול של הסרט הזה הוא עבודה מאומצת ומצוינת. לא רק המוסיקה, אלא גם כל רעשי הרקע מכניסים אותנו אל תודעתה של הגיבורה בצורה אפקטיבית). אבל היא בפני עצמה – ברוב דקות הסרט היא מחזיקה על פניה הבעה מלנכולית לא ברורה. לא ממש ברור למה היא עצובה כל הזמן (ומישהו אכן אומר לה במהלך המסע הזה: למה את לא שמחה?). הדברים לא קורים לה. הדברים מתרחשים מסביב, המוסיקה מלהיבה את כל הנוסעים בוואן הרחב הזה, אבל לא אותה, כל החבר'ה משתוללים, רוקדים, שרים, מספרים סיפורים ובדיחות, אבל הבחורה שלנו? כלום. שותקת. סופגת את האוירה, אבל לא מגיבה אליה.

ולפעמים, רק לפעמים, בכל זאת קורה משהו בסרט הזה. היא מחפשת משהו אמיתי. היא מצטרפת לצוות שעוסק במכירת מגזינים מדלת לדלת בכל רחבי ארה"ב. מכירות. אמנות הבולשיט. אמנות השקר והעיוות שבסופו הדולר הנכסף. אבל לא אצלה. היא תגיד את האמת, תקשיב לאנשים שהם הלקוחות המזדמנים שלה, תחיה לרגע אחד את החיים שלהם, ולא מתוך כוונה למכור, אלא באמת מתוך התעניינות באנשים האלו, תשאל אותם שאלות, תהיה החברה שלהם לערב אחד, ובסופו של אותו מפגן כנות יגיע הדולר הנכסף. ואפילו קצת יותר מדולר. אל מול אמנות הבולשיט של חבריה לצוות המכירות, היא דוגלת באמת. בכנות.

רק שבסוף כל סשן מכירה אמיתי שכזה מגיעים החיים ונותנים לה סטירה. הופכים את אותו רגע אמיתי נקי לשקר מלוכלך וגס. מהבילוי עם חבורת הגברים הדרומיים שלוקחים אותה ליום כיף בבית עם בריכה שהופך לסיפור עם אקדח, ועד המשיכה המינית שיש לה לאחד הבחורים בצוות, שלא בטוח שהוא באמת מחזיר לה באותו מטבע, או שהוא עושה את זה מתוך מניפולציה, והיא בעצם לא כזו מיוחדת, כי הוא עושה את זה להרבה בחורות אחרות.

אז חבל שהסרט הזה לא מתרכז באמת בסיפור שלה. כי בתוך סרט האוירה המאוד ארוך הזה מתחבא סרט מרגש על אמריקה, אבל הגיבורה הראשית לא ממש חווה אותו, מה שאומר שגם אני, באולם, לא ממש חווה אותו. ואנדריאה ארנולד, הבמאית, לא מקלה עלי את העבודה. כי הצילום של הסרט די מכעיס. זה מתחיל כבר בהתחלה, עם יחס התמונה המרובע הלא ברור. אם בהתחלה זה עוד נסלח, כי אני עוד איכשהו מבין למה היא רוצה לברוח מהחיים האלו, אבל המסע הזה, לרוחב ארה"ב, דורש-מתחנן למסך רחב שיוכל להטביע את הגיבורה, ודרכה אותנו, באמריקנה הגדולה. אבל הצילום, שלרגעים נראה כאילו הוא צולם במצלמת וידאו ישנה עם רזולוציה נמוכה, מתעקש להיות מכוער ו"מציאותי". מה גם שארנולד מתעקשת להיות פיוטית בכוח, וכך יש לא מעט איבודי פוקוס, או התרכזות בכל מיני צורות חיים (זוחלים, גחליליות, דבורים, וכיוב'). שלא לדבר שיש לפעמים טעויות צילום כל כך לא ברורות ששולפות אותי מהחוויה הקולנועית (למשל, באחת מסצינות הסקס, הצלם מושך את המצלמה בפתאומיות אחורה, כי הוא היה קרוב מדי, והפריע להתרחשות בין השחקנים).

american-honey2אני יכול להעריך את האוירה הסיקסטיזית של הסרט, שמתארת נוער ברגעי השחרור שלו, רגעי החופש הכי גדולים, אבל יש יותר מדי מזה בסרט. הרבה יותר מדי מזה. כי כן, יש בזה חן מסוים, אבל זה לא עובר דרך הדרמה של הגיבורה הזו. אז עוד נסיעה, ועוד שיר, ועוד נוף, ועוד ראפ, ועוד יעד, ועוד צחוקים וצעקות והשתוללויות של החבר'ה, ועוד נסיעה, ועוד שיר, ועוד אחד, ועוד…ואיפה הגיבורה שלנו? אה כן. היא עם המבט הנוגה שלה תקוע בחלון, בוהה בנוף החולף.

לא ממש סבלתי בסרט הזה, אבל כמו הגיבורה שלו, הבטתי בו מהצד. מעט מאוד רגעים מהסרט הארוך הזה באמת משתפים אותי באופן פעיל בדרמה. השאר זה אוירה, שזה נחמד, אבל משאיר אותי לא מעורב רגשית, ולרגעים אף מעיק ומעייף. אנדריאה ארנולד היא במאית מעניינת, למרות הגישה הויזואלית הבעייתית שלה, ואחרי הסרט הקודם הנורא שלה, שהיה פשוט סטייה מהנושא עליו היא מדברת בד"כ, "אמריקן האני" מזכיר לי למה אהבתי אותה בעבר, ועדיין, זה רחוק מאוד משני סרטיה הראשוים והיפים של ארנולד. יש לה רגישות ניכרת לנפש נשית צעירה, וזה ניכר גם כאן, רק שב"אמריקן האני" הרגישות הזו טובעת בים של רעש אמריקאי. נסיון מעניין למצוא קצת כנות ואמת בחיים האמריקאים, אבל הנסיון הזה היה אמור לעבור דרך סיפורה של דמות אחת, ובתוך ים של אוירה, הדמות הזו די הולכת לאיבוד בחלק גדול של הסרט. סרט לא רע, אבל לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “אמריקן האני: הביקורת

  1. מעניין מאוד הביקורות החלוקות לגבי הסרט הזה. נראה שארנולד יצרה סרט די שנוי במחלוקת. מקווה לתפוס אותו בקרוב.

  2. איתן, מה שכתבת זה בדיוק מה שהרגשתי כשראיתי את הסרט. עד כדי כך שיצאתי לפני שנגמר (בערך פעם שנייה בחיים שלי שזה קורה). פשוט לא היה אכפת לי כבר מה יקרה לה.
    רק לא הבנתי אותך לגבי הצלם שמשך את המצלמה – אתה מתכוון טעות בבחירה לבצע את הטכניקה הזאת? אם כן, אז ככה גם אני הרגשתי – כל כך לא קשור!! כאילו זה סרט דוקומנטרי (רק אולי על בעלי חיים) ואפילו לדוקומנטרי זה לא מתאים. יותר מרגיש כמו סדרת טלוויזיה. בכל אופן הצילום היה רק חלק מהעניין, סך הכל היה קשה להתחבר ואתה הגדרת את זה יפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s