הסרבן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hacksaw Ridge)

קשה שלא להעריך את האפקט המצטבר של סצינות המלחמה המאוד מרשימות של הסרט הזה, אבל, בחיי, כמה שהסרט הזה מגוחך…

hacksaw-ridgeאני לא ממש יודע מה קרה שם. אני יכול לנחש שמל גיבסון, שסבל בשנים האחרונות מדימוי ציבורי ירוד,  לקח פסק זמן אחרי שסרט אחד שהוא השתתף בו נכשל בקופות בעיקר בגלל שאף אחד לא ממש רצה לראות את מל גיבסון (סרט יפה שנקרא The Beaver, ג'ודי פוסטר ביימה ושיחקה ביחד עם מל גיבסון ועוד בחורה צעירה ואלמונית בשם ג'ניפר לורנס. הקהל לא בא למרות שהסרט היה מרגש). גיבסון נתפס בתודעה הכללית כאדם אלים, גס, אנטישמי, בהמי, ובעיקר לא נעים. אז גיבסון נעלם לכמה שנים, ועכשיו, כשהכל נרגע, הוא מתכנן את הקאמבק. וכדי לחזור לתודעה, הוא גם מנסה לתקן את הרושם שנשאר מאחור. אני נחשב אדם אלים?  – כנראה חשב לעצמו גיבסון – אז הנה, אני אעשה סרט על פציפיזם. על התנגדות לאלימות. על עמידה על עקרונות של שלום דווקא בזמן מלחמה. והכי מדהים הוא שמדובר בסיפור אמיתי. איזו הזדמנות פז לנקות את שמו של גיבסון, להחזיר את הכבוד האבוד.

האמת היא שבאספקט הציבורי זה די עובד. הביקורות די מלטפות, והקהל די נענה לסרט הזה. אבל עלי הוא לא עובד. כי גיבסון אולי עושה סרט על דמות פציפיסטית, אבל, הו, כמה שהסרט הזה חוגג את המלחמה. את האש. את האלימות. את האכזריות. המוסיקה תזמורתית, עולה להדגיש את המימד הרגשי. המצלמה נעה בתנועה חלקה ומלטפת על פני המראות הקשים. הקלוזאפים על הקורבנות מרובים. אין שפריץ של דם שגיבסון מחמיץ. עכברים מכרסמים גופות. מעיים שפוכים לרוב בשמחה ובששון. הילוכים איטיים וסצינות מאוד ארוכות שמדגישות את כל האינטנסיביות של המלחמה. הכל מאוד מרשים, חוגג את האלימות הזו.

ובתוך כל זה, דמות אחת שלא מוכנה להחזיק נשק. הפומפוזיות של הבימוי הופכת מהר מאוד לפתטית. זוכרים איך לגלגו על שפילברג כשהוא הוסיף את סצינת ה"רק עוד אחד" ל"רשימת שינדלר"? גיבסון עושה את אותו הדבר. גם כאן גיבור הסרט רוצה להציל עוד אחד. ועוד אחד. וזה כל כך מגוחך (ולמרות שהדבר, כנראה, קרה באמת, זה לא מונע ממני לגחך).

אה, כן, גיבסון הוא גם אדם מאמין אדוק. אז הסרט גם מצרף את אלהים למשוואה. כי אין הצלת חיים בתנאים קשים אם אלהים לא שם. אז קריאתו הנואשת של הפצוע היא: "תביא לי את התנ"ך שלי!". והתפילה תחת אש היא לאלהים שיעזור לו להציל עוד אחד. הכל מבוים בגרנדיוזיות כל כך מרשימה מצד אחד, אבל הסרט מהר מאוד מאבד את האמינות שלו מבחינתי, כי הוא כל כך עסוק בלהפוך את הסיפור הבלתי יאמן הזה מלכתחילה לכל כך סופר-אובר גדול מהחיים, עד שהוא יותר אגדה שהיתה באמת, ולא סיפור גבורה אמיתי שאני יכול להתייחס אליו כמשהו קונקרטי. הכל מוגזם כל כך, גדול כל כך, עצום ומגויס כל כך, שאני עומד מהצד, אמנם מוחא כפיים לאספקטים הטכניים של הסרט, אבל מגחך בלי סוף על הגודש הכל כך מטופש של הדגשות על עוצמת האלימות שמולה עמד חייל אחד קטן ללא נשק. המלחמה של הסרט הזה כל כך עצומה, שמולה היה חייב לעמוד כח עצום שווה בכוחו. ובמקום לבוא מלמטה, לגרום לי להבין לבד את גבורתו של האינדיבידואל הזה, גיבסון חוגג כאן את המלחמה הגדולה הזו, כך שהסרט הזה הוא הכל חוץ מפציפיסטי.

אז אין לי באמת מה לעשות עם סרט שכזה. מרשים – כן. מרגש? ממש לא.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s