המפגש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Arrival)

שמעון פרס. זוכרים? האיש החולם. האיש שחיפש בדרך בלתי נלאית אחר השלום. לא פחד. חתר למגע עם האויב, שאולי הוא לא כל כך אויב. האיש שחיפש לדבר עם האחר, גם אם אנחנו לא באמת יודעים מה כוונתו של אותו אחר. האם כוונותיו ידידותיות, או שבא להרע לנו.

האיש הגדול הזה עבר מן העולם לאחרונה. האם גם חזונו, דרכו, האם גם הם מתו?

הפוליטיקה השלטת היא פוליטיקה של פחד. הערבים נוהרים לקלפיות. אוי ואבוי. מה לעשות? יש ערבים במדינה הזו, הצילו! כשאתה מושיט ידך לערבי, האם הוא יוציא מהכיס את ידו לשלום, או שאולי היא תחזיק סכין? ואם ניתן להם אחיזה בשלטון, הרי זהו סופה של המדינה הזו…ועוד כהנה וכהנה שאלות של פחד ששולט באנשים כאן. פחד מהאחר.

ואולי יש גם דרך אחרת. דרך של רגש. דרך של דמיון, של מחשבה, של חלום, של אהבה. אולי לחיצת יד עם הערבי תוביל אותנו לדרך משותפת שתיצור כאן מזרח תיכון חדש. אולי. "המפגש" הוא סרט שנראה לי ששמעון פרס היה אוהב. סוג של אנדרטה לדרכו. למחשבתו.

arrivalכי הנה מגיעים האחרים. חייזרים נוחתים בכדור הארץ. האם הם לטובתנו, או שבדעתם לכבוש את העולם? ובדרכנו ליצור איתם קשר, האם עלינו להחזיק נשק, או לבוא נקיים, ורק להושיט את היד? דניס וילנב מגיע לסרט הזה רך מתמיד. היתרון הגדול של הסרט, כמו גם החסרון שלו, הוא הבחירה המאוד בטוחה בעצמה בדרכו של שמעון פרס. דרך ההידברות. כי מצד אחד, וילנב מגיש כאן סרט פלישת חייזרים שהוא סרט מאוד רגשי. המחשבה של הדמות הראשית היא מחשבה רגשית. האקספוזיציה של הסרט מציגה לנו אותה כדמות פגועה, שעברה טרגדיה כואבת במיוחד. המוסיקה שקטה ורגשית. הקצב איטי ומהורהר. "המפגש" מביא אותנו לפגישה עם האחר כשאנחנו בעצמנו במקום מאוד פגוע. אנחנו חשופים, פגיעים, ויש לנו שתי דרכים להגיב: בתעוזה ובאומץ בדרכי שלום, או בדרך הצפויה – תוקפנות. הרגעים הכי יפים והכי אפקטיבים בסרט הם הרגעים בהם הבלשנית, שהיא הדמות הראשית, פועלת כנגד כל כללי הפרוטוקול, מסתכנת, ומעזה לנסות לחקור את האחר, לכאורה ללא הגנה אם אכן הפחד יתממש. כי הפחד אכן קיים. אולי באמת יש שם תוכנית זדונית להרע לנו. אבל אולי לא. ואולי יש כאן באמת סיכוי למשהו שיקדם את שנינו.

ומצד שני, זהו גם החסרון של הסרט. כי הבלשנית אכן מנסה ללכת בדרכי שלום. אבל הדרך השניה, דרך התוקפנות, קיימת בסרט רק ברקע. בדיווחי החדשות. במסכים המציגים את תגובות המדינות השונות. אין כאן באמת דמות שתתעמת עם הבלשנית הזו באופן ישיר, תייצג את הגישה ההפוכה. לא הקפטן (בגילומו הכבוי משהו של פורסט וייטאקר), ולא ההוא מה FBI (בגילומו של מייקל שטולברג), גם הוא כמעט לא קיים בסרט. גם הסייד-קיק, ג'רמי רנר, נמצא כאן יותר בשביל הקומיק-ריליף, והוא ממלא פונקציה בסיפור מבלי שבאמת יש לו סיפור משל עצמו. התסריט כאן לא מניח שום פצצת זמן, או שעון מתקתק, או איזשהו איום שעומד מנגד. הכל נשאר בראש שלנו. שזה יפה, ויוצר רגעים יפהפהיים (בתמיכה של דמיון ויזואלי מרשים), אבל דרמטית הסרט הזה לא תמיד עובד, כי אין כמעט קונטרה למחשבה שמניעה את הסרט הזה, את הבלשנית הזו. הגישה המנוגדת לא באמת מאיימת כאן על הגישה שמובילה. היא קיימת רק בתיאוריה, אבל אין מנגנון תסריטאי שמביא אותה לידי ביטוי כך שנבין שדרך אחרת בכלל קיימת. אין בכלל פקפוק בדרך השלום.

"המפגש" הוא סרט מדע בדיוני מרשים ואינטלגנטי, עם הרבה דמיון ומחשבה, אבל הוא לא תמיד עובד דרמטית. ועם זאת, אני מעדיף אותו על סרטים אחרים שבהם מיד חובשים קסדות ויוצאים להילחם בחייזרים הרעים. כי אולי הם לא באמת רעים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s