כי הנה מגיעים האחרים. חייזרים נוחתים בכדור הארץ. האם הם לטובתנו, או שבדעתם לכבוש את העולם? ובדרכנו ליצור איתם קשר, האם עלינו להחזיק נשק, או לבוא נקיים, ורק להושיט את היד? דניס וילנב מגיע לסרט הזה רך מתמיד. היתרון הגדול של הסרט, כמו גם החסרון שלו, הוא הבחירה המאוד בטוחה בעצמה בדרכו של שמעון פרס. דרך ההידברות. כי מצד אחד, וילנב מגיש כאן סרט פלישת חייזרים שהוא סרט מאוד רגשי. המחשבה של הדמות הראשית היא מחשבה רגשית. האקספוזיציה של הסרט מציגה לנו אותה כדמות פגועה, שעברה טרגדיה כואבת במיוחד. המוסיקה שקטה ורגשית. הקצב איטי ומהורהר. "המפגש" מביא אותנו לפגישה עם האחר כשאנחנו בעצמנו במקום מאוד פגוע. אנחנו חשופים, פגיעים, ויש לנו שתי דרכים להגיב: בתעוזה ובאומץ בדרכי שלום, או בדרך הצפויה – תוקפנות. הרגעים הכי יפים והכי אפקטיבים בסרט הם הרגעים בהם הבלשנית, שהיא הדמות הראשית, פועלת כנגד כל כללי הפרוטוקול, מסתכנת, ומעזה לנסות לחקור את האחר, לכאורה ללא הגנה אם אכן הפחד יתממש. כי הפחד אכן קיים. אולי באמת יש שם תוכנית זדונית להרע לנו. אבל אולי לא. ואולי יש כאן באמת סיכוי למשהו שיקדם את שנינו.
איתן 