מנצ'סטר ליד הים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Manchester by the Sea)

ציפיה גדולה. קנת' לונרגן עשה בעבר שני סרטים טובים ומרגשים (את "מישהו לסמוך עליו" המרגש אהבתי. ב"מרגרט" היו לטעמי רגעים נפלאים ובלתי נשכחים לצד כמה רגעים חלשים ואפילו טיפה מביכים), מה גם שמאז ינואר, עת "מנצ'סטר ליד הים" הוקרן בפסטיבל סאנדאנס, הסרט הזה מקבל ביקורות עצומות, אז הציפיה לסרטו החדש היתה גבוהה.

אכזבה קטנה. אחרי הצפיה בסרט הזה, ההרגשה שלי היא שקנת' לונרגן הוא במאי הרבה יותר טוב ממה שהוא מראה ב"מנצ'סטר ליד הים". שהוא מאוד מתאמץ לעמוד בציפיות הגדולות, אבל מרוב מאמץ הוא מחמיץ את הסיפור, את הדמויות, אותי.

manchester-by-the-sea1כי הסוד להצלחה, לריגוש, הוא הפשטות. היכולת לדבר עם ועל אנשים פשוטים בגובה העיניים. נדמה לי שלונרגן מאוד משתדל ב"מנצ'סטר ליד הים" לביים, להראות למה הוא נחשב לבמאי כזה טוב, והוא מאבד את התמימות, הפשטות. כי, למשל, תמונת הפתיחה. הים שליד מנצ'סטר. יאכטה שטה. והמוסיקה. אוי, המוסיקה. בחלקים הראשונים של הסרט היה נדמה לי שלונרגן דווקא מיומן למדי בעבודה עם מוסיקה, והוא מצליח להביא אותה לשיא ביחד עם שיא דרמטי שמתרחש על המסך (למשל בסצינת המכות בבר). אבל בהמשך הסרט הבנתי שזה טריק שנשחק מהר מאוד. לונרגן מספר על אנשים פשוטים במקום פשוט, והוא מנסה בכוח להכניס ליצירה שלו אלמנט פיוטי. משהו שמימי, אולי דתי, אולי רוחני אחר, אבל האנשים האלו חיים חיי יום-יום של עבודה פיסית שוחקת, ומנסים לקיים את עצמם בצניעות, עם המעט שיש.

והנה מגיע לונרגן ומנסה, כמעט בכוח, למצוא את הדרמה בחיי השגרה של אנשים רגילים. ויש אירוע מחולל: טרגדיה במשפחה. על יד המיטה בבית החולים מתקבצת המשפחה. יש שם גם אשה אחת. רק אחרי שני שליש סרט בערך הבנתי מי היא, ומה תפקידה בסיפור (ויש לה תפקיד חשוב). כי עד אז היא נשכחת, נעלמת מהשטח. ובכלל, העריכה של הסרט מזגזגת הלוך ושוב בין פלאשבקים לעבר לבין ההווה. מצד אחד, מעברי הזמן לא מאולצים, אבל מצד שני, אין בהם באמת תחכום או שלא הבנתי את המחשבה האסוציאטיבית שהנחתה את לונרגן כשהוא בנה את הנראטיב של הסרט שלו.

כי הדמות הזו שמובילה את הסרט, היא הדמות שאמורה לקחת על עצמה אחריות, להתבגר בעצם (למרות שביולוגית הוא כבר מבוגר), הדמות הזו כל כך אנמית לכל אורך הסרט. מסתבר שעוד לפני הטרגדיה שמפעילה את הסרט הוא עבר טרגדיה נוספת. אבל הטרגדיה הזו, הקודמת, ערוכה לתוך הסרט בשלב מאוחר יותר, כך שאני חווה את הדמות הראשית כעגומה תמידית, ולא בעקבות טראומה. אמנם לפני הטרגדיה הזו הוא היה נחמד, והאינטראקציה בינו לבין בת זוגו והילדים שלו מקסימה (כמו גם היחסים בינו לבין אחיו והאחיין, שמהווים את מרכז הסרט), אבל הנחמדות הזאת מינורית למדי, ואין בה כדי באמת לקשור אותי בחבלים רגשיים כדי שאבכה כשמגיעים הרגעים הקשים. מה גם שרגעי הנחמדות מעטים מאוד בסרט, והעגמומיות שולטת בשאר הזמן.

manchester-by-the-seaוכך כמה סצינות דרמטיות מאוד נחוות על ידי כסוג של אובר דרמטיזציה (למשל, בסצינה בה פוגש גיבור הסרט את בת זוגו לשעבר ברחוב, הרגשתי שגודש הרגשות לא סוחף אותי, ובליווי המוסיקה הרגשתי מבוכה כשהדמויות על המסך מגיעות לשיא הרגש, אבל אני נשאר אדיש). הדמות הראשית אנמית לאורך רוב הסרט, וגם כשהיא יוצאת קצת מדעתה, זה לא מספיק, אז גם שיאי הרגש נשארים אנמים, משאירים אותי אדיש (במקרה הטוב), או נבוך (במקרה הפחות טוב).

הסרט הארוך למדי הזה (למעלה משעתיים ורבע) לא שעמם אותי, אבל לרגע לא הבנתי לאן הוא לוקח אותי, מהו הכיוון שאליו הוא הולך. כי יש סוג של מסגרת זמן – כשבוע שבו הגיבור פורש מהעבודה, מנסה להתמודד עם הטרגדיה שנופלת עליו בתחילת הסרט, אבל מסגרת הזמן הזו נזנחת, לא נמצאת בכלל בסרט, לא מאפשרת לחץ רגשי על הדמות להגיע להחלטה לכאן או לכאן. לעזוב את החיים הקודמים שלו, לקחת על עצמו אתגר, להתבגר, או לחזור לקונכיה שלו, להשתבלל חזרה, לחיות חיים מוגנים אבל אפורים. הבעיה היא שהדמות עצמה אפורה לכל האורך, ואני לא מרגיש שום לחץ, לא של זמן, ולא מכיוון אחר, על הדמות להתפתח, להשתנות.

אז מה שנשאר הוא סרט אנושי וחם, אבל כזה שלא הולך לשום מקום, די מעיק, ואפילו כזה שגרם לי להציץ בשעון מדי פעם. ממש לא שיא הרגש, הסרט הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

3 מחשבות על “מנצ'סטר ליד הים: הביקורת

  1. לא בטוח שמדובר ב'אנמיות' פנימית' , כמו שמדובר באופי, אולי מקומי, של אנשים שנראים אדישים לסובבים, ורק ההתפרצויות שלהם (כמו שראינו) מלמדות על חוסר אנמיות פנימית. יש טיפוסים כאלו גם בישראל…ומעניין למה נבחרה דמות שנראית אנמית דווקא (בכוונה לדעתי). ואולי עדיף היה שהצופה היה רואה סערת רגשות תמידית של הגיבור?!
    כן . אורך הסרט מעיק ומקלקל הרבה

  2. ..ותמהני אם אם השחקן הראשי אפלק , משחק בסרטיו הקודמים נסער….(איני מכיר)

  3. ביקורת לא מעניינת ושטחית.
    הכח של הסרט במינוריות . שלו והתסריט ״הקופצני״ מרתק וחכם.
    הבמאי מצליח לגעת בכבדות הבלתי נסבלת של הקיום בהומור מפתיע ובאנושיות טוטאלית .

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s