אמריקן האני: הביקורת

(שם הסרט במקור: American Honey)

מסעה של בחורה צעירה אחת כדי למצוא קצת אמת, קצת כנות, קצת אמונה בחיים האלו, באמריקה. זה, פחות או יותר, כל הסרט.

אז חבל, באמת, שזה לא כל הסרט כולו. כי אם זה היה כל הסרט, אז קודם כל הוא היה קצר הרבה יותר, ודבר שני, הוא היה יצירת מופת. כמו שהוא, "אמריקן האני" הוא סרט ארוך ומתיש המכיל בתוכו סרט קצר יפהפה ומרגש.

american-honeyכי הבחורה הזאת שבמרכז הסרט. היא זאת שדרך עיניה אנחנו רואים את כל הסרט. היא נמצאת בכל סצינה בסרט. אבל ברוב דקות הסרט היא פסיבית. או שאנחנו רואים את מה שהיא רואה, ו/או שומעים את מה שהיא שומעת (ועיצוב פס-הקול של הסרט הזה הוא עבודה מאומצת ומצוינת. לא רק המוסיקה, אלא גם כל רעשי הרקע מכניסים אותנו אל תודעתה של הגיבורה בצורה אפקטיבית). אבל היא בפני עצמה – ברוב דקות הסרט היא מחזיקה על פניה הבעה מלנכולית לא ברורה. לא ממש ברור למה להמשיך לקרוא

אבינו: הביקורת

זה מדהים. לא נתפס בעיניי איך גם בצפייה שלישית בסרט המצוין הזה הגוף שלי מגיב פיסית ממש למה שמתרחש על המסך. הנשימה מתקצרת. המכות הרבות שעפות כאן באויר כמעט כואבות לי פיסית. אני כמעט בוכה.

כי זה מה שהסרט הזה. אלים מאוד, אבל גם כואב מאוד. ולא רק בהיבט הפיסי. כי מוריס כהן, שיהיה בריא, זוכה פרס אופיר על הופעתו בסרט זה (זכיה ראויה מאוד), גורם לי להרגיש במשך כל הסרט איך המכות שהוא מרביץ (והו, כמה שהוא מרביץ) פוגעות גם בו ממש. איך הוא בעצם לא נהנה להתנהג באלימות כזו, אבל זהו הצורך, אלו הן הנסיבות.

bouncerגם סרטו הקודם של מני יעיש היה סרט אלים. רק שנדמה לי שהפעם גיבור "אבינו", סרטו השני של יעיש, עובר תהליך הפוך לזה שגיבור "המשגיחים" עבר. כי שם, בסרט הבכורה שלו, היו כמה נערים פוחזים שהשתמשו באלימות כביכול בשירות אלהים, עד שאחד מהם הבין שזהו ממש חילול השם לעשות את זה, והוא משנה את דרכיו. מבין שרק בכח האמונה יקבל לידיו את כל הטוב שיש לאלהים להציע בעולם הזה. גיבור "אבינו", שומר סף בשם עובדיה, כבר נמצא במקום הזה. הוא אדם מאמין, שאמנם משתמש באגרופיו, אבל רק כהגנה עצמית ("אני לא יכול להרביץ סתם לאנשים", הוא אומר בסרט, "אני צריך שיתקיפו אותי"). במהלך הסרט מבין עובדיה (עובד-יה, עבד השם) שהאלימות הזו היא להמשיך לקרוא

פסטורלה אמריקאית: הביקורת

(שם הסרט במקור: American Pastoral)

לסרט הזה ניגשתי בחשש. כבר כמה שבועות אני קורא ביקורות לא ממש מתלהבות מהסרט הזה. אני מאוד מעריך את יכולותיו המשחקיות של יואן מקרגור, וסיקרן אותי לראות מה הוא יעשה בבכורת הבימוי שלו, אבל דווקא על זה ירדו הביקורות מחו"ל. הן החליטו שלא כדאי לו להמשיך בקריירת הבימוי, ולהישאר שחקן. כמו כן, ראיתי את הסרט באיחור קל שאיפשר לי כבר להיתקל בתגובה הישראלית הראשונית לסרט. או יותר נכון, לאין-תגובה, כי "פסטורלה אמריקאית" נתקל בסוג של אדישות גם מהקהל, וגם מהביקורת בישראל. ובכל זאת, מצאתי לעצמי אחה"צ פנוי, והלכתי לראות.

אז מצד אחד, כן, אני מבין שלסרט הזה יש חסרון אחד מרכזי שמונע ממנו להתרומם לכדי יצירה בעלת משמעות. מצד שני, יואן מקרגור כבמאי דווקא מתגלה בסרט הזה, להבנתי, כיוצר רגיש ונבון. "פסטורלה אמריקאית" הוא סרט שבו מקרגור שולט בקצב הסיפור (קצב איטי יחסית, אבל מדויק ונכון דרמטית), יודע להדביק את המוסיקה במקומות הנכונים מבלי ללחוץ יותר מדי, וכמובן יודע להוציא מהשחקניות שלו (ומעצמו, כמובן) עבודת משחק יפה שיוצרת, בתורה, כמה רגעים מרגשים.

american-pastoralהבעיה עם הסרט הזה היא שהוא חסר מיקוד. כבר משמו אפשר להבין ש להמשיך לקרוא