סיכום שנת 2016

היום ה-31 בדצמבר. הגיע הזמן. הנה, גם אני מסכם. האמת היא שהסיכום הזה כתוב כבר כשבוע, אבל רציתי עדיין לראות את הסרטים האחרונים שיוצאים בשנת 2016: "הכחשה", ו"הנוסעים". לראות אם יש עוד סרט אחד להכניס לסיכום הכללי שלי. אבל שניהם אכזבו (ויש גם את "אנשים שהם לא אני", שראיתי כבר קודם. בניגוד לדעת המבקרים הכללית, בעיניי מדובר בסרט נורא).

הסיכום שלי הוא סיכום אחד פשוט. כזה שמנסה לתמצת את הרגשתי הכללית לגבי השנה האחרונה, ובאופן יותר ספיציפי, לגבי הסרטים שהכי אהבתי השנה. ומסתבר שהשנה, נדמה לי, היתה שנה טובה מאוד. ראיתי לא מעט סרטים. מתוך 243 הסרטים שהופצו השנה בישראל ראיתי 117, ומבין הסרטים שלא הופצו…גם מהם ראיתי לא מעט. את תחילת השנה ביליתי בברלין בכלל, ובפסטיבל ברלין בפרט (היה כיף. הרבה פחות קר ממה שציפיתי), ואח"כ באו הפסטיבלים הרגילים – דוקאביב, ירושלים, וחיפה. בכל אחד מהפסטיבלים האלו ראיתי כמה סרטים מצוינים, כאלו שנשארו איתי הרבה אחרי. רובם לא הופצו לקהל הרחב, אבל אני עדיין זוכר אותם, מרגיש אותם, אז אני אנסה להזכיר את אלו שהכי אהבתי כאן, כדי שתנסו לחפש אותם, ואולי להתרגש כמוני.

אבל אני אתחיל מהסרטים שכן הופצו. והיתה כאן שנה עם לא מעט סרטים טובים מאוד, מרגשים מאוד, כאלו שלקחו אותי למסע רגשי יוצא דופן, או אפילו לא יוצא דופן, אבל כאלו שפשוט עשויים טוב מאוד, של במאים ובמאיות בשיא יכולתם. כרגיל, שתי רשימות מרכיבות את סיכום השנה שלי: עשרת הסרטים שהכי אהבתי, והיו גם נחלת הכלל בהפצה מסחרית רחבה; ואחריה, רשימת עשרת הסרטים שהייתי בן מזל לתפוס אותם בפסטיבלים או בהקרנות סינמטקיות כאלו ואחרות, כי הם לא הופצו.

מבין אלו שהופצו, אהבתי את "האיש שנולד מחדש", שהחוויה הקולנועית שהוא מציע היא מצד אחד קצת מרגיזה, כי נדמה לי לפעמים שאיניאריטו עושה סרטים שבאים להראות את חדשנותו הקולנועית, ופחות כדי לספר סיפור, לרגש אותי, וללמד אותי משהו על העולם, ומצד שני, החוויה הקולנועית של הסרט הזה היא כל כך מדהימה עד שקשה להתכחש אליה; "ספוטלייט", שהפתיע וזכה השנה באוסקר, היה סרט הרבה יותר פשוט, אבל חכם ומרתק, וכאדם שאכפת לו מפוליטיקה ומהחדשות, הסרט הזה מחזיר את האמונה בטוב שבאדם, וביכולת שלו להתגבר על מוסדות רבי עוצמה בעזרת נחישות ומסירות. היה השנה גם את "חדר", סרט שהוא לכאורה סוחט דמעות נצלני, אבל למעשה, בידיים של במאי חכם ומעניין (לני אברהמסון, שכאן בבלוג כתבתי על סרט מוקדם ומרגש שלו שנקרא "מה שריצ'רד עשה", וכבר אז יכולתי לראות שמדובר בבמאי עם עתיד. ואכן היה לו עתיד. ועדיין יש לו), הסרט הזה הפך לסיפור מרגש מאוד, וגם מרתק, על הדברים היומיומיים שנראים לנו טריוויאליים, אבל בכל דבר קטן שכזה יש ייחוד (וברי לארסון, שזכתה באוסקר על הסרט הזה, הגשימה את ההבטחה שנקשרה בשמה כשראיתי את "טווח קצר 12").

בהמשך השנה היה גם סרט צרפתי שנקרא "מסייה שוקולד", סרט שהיה הפתעה נעימה בשבילי, כי הטריילר לא היה מזמין, אבל מה שראיתי בתוך הסרט היה סיפור לא קונבנציונלי על גזענות, ועל הדרך לנצח אותה מבפנים (לא בעזרת טוב לב של אנשים לבנים חמים, אלא בעזרת כשרון ונחישות של הצד המופלה לרעה). ועומאר סי. שחקן גדול. ולקראת סוף השנה היה לנו גם את "היא" הצרפתי של פול ורהובן, עם איזבל הופר האדירה. סרט פסיכופטי על המזוכיזם כסוג של נורמליות.

ואלו הסרטים שהשארתי מחוץ לעשירייה הכי טובה שלי. אז הנה הרשימה של הסרטים שהכי אהבתי השנה, מבין אלו שהופצו בהפצה מסחרית בישראל של 2016:

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הכחשה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Denial)

הסצינה הראשונה ב"הכחשה" מראה את גיבורת הסרט, דבורה ליפשטט, מדברת בפני סטודנטים בכיתה. נושא ההרצאה שלה היא מכחישי שואה, והיא אפילו כותבת על הלוח 4 סיבות שבגינן אנשים הופכים למכחישי שואה.

אם הסרט היה נשאר עם אותה סצינה ראשונה, ממשיך אותה, מאלץ את הדמות הראשית לדבר על המשפט שמהווה את עיקר העלילה, אם הסרט היה נשאר באותה כיתה למשך כל 110 דקותיו, דבר לא היה משתנה בחוויה הקולנועית שהוא מעניק. למעשה, אולי הסרט היה אפילו יותר טוב.

denialכי כזה הוא "הכחשה". הרצאה דידקטית על מכחישי שואה. סרט שנמנע באופן קיצוני מכל רגש. והשואה – איך אפשר שלא לדבר עליה עם להמשיך לקרוא

הנוסעים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Passengers)

כבר קרוב לשנה מדברים על הפרויקט הזה. ועכשיו זה הגיע, והוא…לא. ממש לא.

כי, בחיי, הסרט הזה כל כך אידיוטי. הוא רוצה לומר משהו על האדם כחיה חברתית, כיצור שלא יכול לחיות לבד, אבל בחיי שהסרט הזה כל כך עילג ומקרטע. כי יש לנו ספינת חלל. כולם עליה ישנים. היא נעה מכוח עצמה במסלול שנקבע מראש. אחד מתעורר. בטעות. 90 שנים לפני הזמן. 90 שנים לפני שהוא מגיע ליעד.

בעיה מספר אחת: את גיבור הסרט משחק כריס פראט. והוא אולי בחור חתיך ויפה תואר, אבל הוא לא ממש שחקן. הוא צריך לבטא בגופו את התסכול הגובר מהלבד-לבד הזה, ומהעובדה שהוא לא מצליח לפתור את התעלומה של התעררותו המוקדמת, שבעצם חרצה את גורלו (כי עד שהחללית תגיע ליעדה הוא יזדקן וימות. לבד), אבל כל משחקו מסתכם במחוות חיצוניות ריקות, שהגוף שלו לא ממש מגיב להן. הדמות הראשית היא כריס פראט, דוגמן חתיך, ולא דמות בשר ודם.

בעיה שניה: מורטן טילדום, פעם הבמאי המבטיח של "ציידי ראשים" הנורבגי הנהדר, ואח"כ של "משחק החיקוי" ההרבה-פחות נהדר, גם הוא לא תורם להצלחת הסרט. נכון, הסרט מתרחש בחלל, והויזואליה והעיצוב האמנותי, כמתבקש, מרהיבים, אבל הסיפור האנושי שבתוך הויזואליה הזו כושל גם בגלל שהבמאי הזה הפך חסר סבלנות. הסצינות קצרות, לא לוקחות את הזמן לבנות את התסכול הזה. הכל חתוך דק דק, והדרמה נוזלת מבין האצבעות. ויש גם דמות בלתי הגיונית של ברמן רובוט, שכל תכליתה היא חשיפתו של סוד משמעותי בחלק השני של הסרט (כי אחרת אין לדמות הזו זכות קיום. וחוץ מזה, היא שוברת לרגעים את הבדידות של הגיבור, ומונעת את הצטברות התסכול).

ואז מגיעה ג'ניפר לורנס.

passengersוואו, איזו שחקנית נהדרת הלורנס הזו. היחידה שכמעט מצליחה ל להמשיך לקרוא

פרסי גראנד-בל (דאג'ונג) 2016: הזוכים

היום בצהרים שעון קוריאה (שעה מוזרה למדי), שעת בוקר מוקדמת בישראל (שעה מוזרה עוד יותר) התקיים שם, בקוריאה, טקס חלוקת פרסי הדאג'ונג של האקדמיה הקוריאנית לקולנוע. מה שהיה פעם הטקס החשוב והיוקרתי מכולם בקוריאה הפך לטקס מוכה וחבוט, מסכן ובסכנת הכחדה. כמו בשנה שעברה, גם השנה לא מעט מהמועמדים לא הגיעו לטקס, וגם העובדה ששני סרטים מובילים של תעשיית הקולנוע הקוריאנית מהשנה בכלל לא ניגשו לתחרות ולא התמודדו על הפרסים הורידה עוד מהעניין שבטקס.

ובכל זאת, טקסי אקדמיה הם עדיין חלון הראווה הלאומי לכל תעשייה, וגם אם החלון נראה עכור, עדיין כדאי להציץ בו, כי הקולנוע הקוריאני הוא עדיין מהמשובחים שיש בעולם (הוא נמצא גם בסיכום השנה שלי, שיעלה כאן בשבת, היום האחרון בשנה). ובכן, את ה להמשיך לקרוא

מיס סלואן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Miss Sloane)

"…האם אי פעם היית נורמלית?…"

miss-sloaneבמאה ה-21, דרמות פוליטיות נוטות לאחד משני הקצוות: הקצה האידאליסטי, שמבין שפוליטיקה היא משחק אכזרי, אבל המשחק הזה הוא כלי להגשמת המטרות לשמן ממנה הציבור את נבחריו לנציגיו בפרלמנט; והקצה השני הוא הקצה הציני, שמבין שפוליטיקה היא משחק, והמטרה של המשחק הזה היא ישיבה בכסא שבפרלמנט לתקופת הזמן הארוכה ביותר האפשרית (ולא מילים כמו ערכים, טובת הציבור, ועוד שטויות כאלו ואחרות…). את הקצה הראשון מייצגת סדרת הטלויזיה "הבית הלבן", ויוצרה אהרון סורקין (שבימים אלו מביים את סרטו הראשון); את הקצה השני מייצגת סדרת הטלויזיה "בית הקלפים", ויוצריה בו ווילימון ודיויד פינצ'ר.

מעבר לאיכויות הרבות שבצילום, עריכה, משחק, וכיוב', לזכותן של שתי הסדרות האלו ניתן לומר גם שהן עוסקות באנשים. בתוך כל המשחק האכזרי והמאוד מתוחכם הזה של פוליטיקה, הסדרות האלו דאגו להציג את האנשים שהם גם הפיונים במשחק הזה. נשיא ארה"ב ג'ד בארטלט, והכוורת שלו – ליאו מק'גארי, סי ג'יי קרייג, ג'וש לימן וכל השאר – בתוך כל ההתחכמויות, ההומור, הדרמה, והדיונים הארוכים על הורדות הידיים האינסופיות בין המפלגות – בתוך כל זה היו אנשים. בני אדם, עם אהבות ואכזבות, עם בעיות ועם כישורים יוצאי דופן שהביאו אותם למקום המיוחד הזה – הבית הלבן. גם בקצה השני, האכזרי, הפסימי, הקודר יותר של המבט על הדמוקרטיה, המבט שגורס שלאף אחד לא אכפת מהציבור, ולכולם אכפת בעצם רק מהקריירה שלהם – גם שם יש אנשים. גם שם יש בני אדם שאמנם מסורים בכל מאודם לקריירה הפוליטית שלהם, אבל הם עדיין אנשים.

ושתי הפסקאות הנ"ל באות בעצם להסביר למה בעיניי "מיס סלואן", מרשים ככל שיהיה, הוא סרט להמשיך לקרוא

פרסי גראנד-בל (דאג'ונג) 2016: המועמדויות

התפרסמו המועמדויות לפרסי האקדמיה לקולנוע של דרום קוריאה. אתם יודעים, המדינה הזו שמביאה כל שנה לפחות שניים-שלושה סרטים יוצאי דופן, מצוינים, שעושים רעש גם בעולם הגדול. והפתעה: שני סרטים שקיבלו הרבה פרסום ברחבי העולם, סרטים שמוערכים ע"י הביקורת העולמית, ואחד מהם אפילו להיט ענק בינלאומי, שניהם לא מועמדים אפילו לפרס אחד בקוריאה. "המשרתת" של פארק צ'אן ווק, סרט שאני קורא מבקרים אמריקאים שמנסים לדחוף אותו למועמדות לאוסקר לתלבושות ולעיצוב אמנותי (ומגיע לו. וזה לא בלתי-אפשרי בעיניי), ו"רכבת לבוסאן", סרט הזומבים הנהדר ששבר קופות בכל מקום בו הוצג (ואפילו אני הלכתי לראות אותו. ואהבתי. מאוד) – שני הסרטים האלו לא קיבלו אפילו מועמדות אחת מהאקדמיה הקוריאנית. מסתבר שהם אפילו לא הגישו את המועמדות שלהם לשיקול האקדמיה. ואחרי שבשנה שעברה הטקס היה פארסה מתמשכת, השנה הטקס נדחה בחודש (עבר מנובמבר לדצמבר), אבל נדמה שהצרות לא מפסיקות לפקוד את האקדמיה הקוריאנית, ושכל תהליך בחירת המועמדים והזוכים נמצא תחת ביקורת, שכן כבר עכשיו מודיעים שחקנים מובילים שכנראה גם השנה הם לא יכבדו את הטקס בנוכחותם. אז אני לא ממש מבין מה קורה שם, בדרום-קוריאה, אבל בכל זאת, טקסי אקדמיה לאומיים הם חלון ראווה לקולנוע של כל מדינה ומדינה, ואני אוהב קולנוע עולמי בכלל וקוריאני בפרט, אז הנה דיווח קצר על הסרטים הקוריאנים שכן נחשבים למובילים ב-2016 על פי האקדמיה הלאומית לקולנוע שם, בדרום-קוריאה:

היללה (The Wailing) – נא הונג ג'ין

wailing-posterלפני כמה שנים ראיתי בפסטיבל חיפה סרט אקשן סוחף. כזה שגורם לך להמשיך לקרוא

קמצן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Radin)

במהלך 6 שנות הבלוג גיליתי שסרטים שאני באמת אוהב מחלצים ממני פוסטים ארוכים, מנומקים, שמשתדלים להסביר למה אהבתי את הסרט. סרטים שאני לא אוהב מקבלים פוסטים קצרים יותר. אז הנה פוסט קצרצר על "קמצן" (ואתם מבינים מה זה אומר, כן?!):

כשדני בון ביקר בישראל, אחד הדברים שהוא אמר נגע בעיסוק הבלעדי שלו בקומדיה. הוא טען שהוא רואה בכך כמעט שליחות, ודרך הקומדיה הוא מוצא דרך לגעת בנושאים רציניים יותר, ולהביא אותם לקהל רחב.

radinובכן, "קמצן", החדש של דני בון (כלומר, החדש שבו הוא משחק. הפעם הוא השאיר את מלאכת הכתיבה והבימוי לאחרים) הוא סרט שהוא כמעט בגידה בשליחות הזו. כי "קמצן" הוא אמנם קומדיה, ויש בו שתיים-שלוש סצינות מצחיקות, אבל ברובו הוא להמשיך לקרוא