סיכום שנת 2016

היום ה-31 בדצמבר. הגיע הזמן. הנה, גם אני מסכם. האמת היא שהסיכום הזה כתוב כבר כשבוע, אבל רציתי עדיין לראות את הסרטים האחרונים שיוצאים בשנת 2016: "הכחשה", ו"הנוסעים". לראות אם יש עוד סרט אחד להכניס לסיכום הכללי שלי. אבל שניהם אכזבו (ויש גם את "אנשים שהם לא אני", שראיתי כבר קודם. בניגוד לדעת המבקרים הכללית, בעיניי מדובר בסרט נורא).

הסיכום שלי הוא סיכום אחד פשוט. כזה שמנסה לתמצת את הרגשתי הכללית לגבי השנה האחרונה, ובאופן יותר ספיציפי, לגבי הסרטים שהכי אהבתי השנה. ומסתבר שהשנה, נדמה לי, היתה שנה טובה מאוד. ראיתי לא מעט סרטים. מתוך 243 הסרטים שהופצו השנה בישראל ראיתי 117, ומבין הסרטים שלא הופצו…גם מהם ראיתי לא מעט. את תחילת השנה ביליתי בברלין בכלל, ובפסטיבל ברלין בפרט (היה כיף. הרבה פחות קר ממה שציפיתי), ואח"כ באו הפסטיבלים הרגילים – דוקאביב, ירושלים, וחיפה. בכל אחד מהפסטיבלים האלו ראיתי כמה סרטים מצוינים, כאלו שנשארו איתי הרבה אחרי. רובם לא הופצו לקהל הרחב, אבל אני עדיין זוכר אותם, מרגיש אותם, אז אני אנסה להזכיר את אלו שהכי אהבתי כאן, כדי שתנסו לחפש אותם, ואולי להתרגש כמוני.

אבל אני אתחיל מהסרטים שכן הופצו. והיתה כאן שנה עם לא מעט סרטים טובים מאוד, מרגשים מאוד, כאלו שלקחו אותי למסע רגשי יוצא דופן, או אפילו לא יוצא דופן, אבל כאלו שפשוט עשויים טוב מאוד, של במאים ובמאיות בשיא יכולתם. כרגיל, שתי רשימות מרכיבות את סיכום השנה שלי: עשרת הסרטים שהכי אהבתי, והיו גם נחלת הכלל בהפצה מסחרית רחבה; ואחריה, רשימת עשרת הסרטים שהייתי בן מזל לתפוס אותם בפסטיבלים או בהקרנות סינמטקיות כאלו ואחרות, כי הם לא הופצו.

מבין אלו שהופצו, אהבתי את "האיש שנולד מחדש", שהחוויה הקולנועית שהוא מציע היא מצד אחד קצת מרגיזה, כי נדמה לי לפעמים שאיניאריטו עושה סרטים שבאים להראות את חדשנותו הקולנועית, ופחות כדי לספר סיפור, לרגש אותי, וללמד אותי משהו על העולם, ומצד שני, החוויה הקולנועית של הסרט הזה היא כל כך מדהימה עד שקשה להתכחש אליה; "ספוטלייט", שהפתיע וזכה השנה באוסקר, היה סרט הרבה יותר פשוט, אבל חכם ומרתק, וכאדם שאכפת לו מפוליטיקה ומהחדשות, הסרט הזה מחזיר את האמונה בטוב שבאדם, וביכולת שלו להתגבר על מוסדות רבי עוצמה בעזרת נחישות ומסירות. היה השנה גם את "חדר", סרט שהוא לכאורה סוחט דמעות נצלני, אבל למעשה, בידיים של במאי חכם ומעניין (לני אברהמסון, שכאן בבלוג כתבתי על סרט מוקדם ומרגש שלו שנקרא "מה שריצ'רד עשה", וכבר אז יכולתי לראות שמדובר בבמאי עם עתיד. ואכן היה לו עתיד. ועדיין יש לו), הסרט הזה הפך לסיפור מרגש מאוד, וגם מרתק, על הדברים היומיומיים שנראים לנו טריוויאליים, אבל בכל דבר קטן שכזה יש ייחוד (וברי לארסון, שזכתה באוסקר על הסרט הזה, הגשימה את ההבטחה שנקשרה בשמה כשראיתי את "טווח קצר 12").

בהמשך השנה היה גם סרט צרפתי שנקרא "מסייה שוקולד", סרט שהיה הפתעה נעימה בשבילי, כי הטריילר לא היה מזמין, אבל מה שראיתי בתוך הסרט היה סיפור לא קונבנציונלי על גזענות, ועל הדרך לנצח אותה מבפנים (לא בעזרת טוב לב של אנשים לבנים חמים, אלא בעזרת כשרון ונחישות של הצד המופלה לרעה). ועומאר סי. שחקן גדול. ולקראת סוף השנה היה לנו גם את "היא" הצרפתי של פול ורהובן, עם איזבל הופר האדירה. סרט פסיכופטי על המזוכיזם כסוג של נורמליות.

ואלו הסרטים שהשארתי מחוץ לעשירייה הכי טובה שלי. אז הנה הרשימה של הסרטים שהכי אהבתי השנה, מבין אלו שהופצו בהפצה מסחרית בישראל של 2016:

הכחשה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Denial)

הסצינה הראשונה ב"הכחשה" מראה את גיבורת הסרט, דבורה ליפשטט, מדברת בפני סטודנטים בכיתה. נושא ההרצאה שלה היא מכחישי שואה, והיא אפילו כותבת על הלוח 4 סיבות שבגינן אנשים הופכים למכחישי שואה.

אם הסרט היה נשאר עם אותה סצינה ראשונה, ממשיך אותה, מאלץ את הדמות הראשית לדבר על המשפט שמהווה את עיקר העלילה, אם הסרט היה נשאר באותה כיתה למשך כל 110 דקותיו, דבר לא היה משתנה בחוויה הקולנועית שהוא מעניק. למעשה, אולי הסרט היה אפילו יותר טוב.

כי כזה הוא "הכחשה". הרצאה דידקטית על מכחישי שואה. סרט שנמנע באופן קיצוני מכל רגש. והשואה – איך אפשר שלא לדבר עליה עם

הנוסעים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Passengers)

כבר קרוב לשנה מדברים על הפרויקט הזה. ועכשיו זה הגיע, והוא…לא. ממש לא.

כי, בחיי, הסרט הזה כל כך אידיוטי. הוא רוצה לומר משהו על האדם כחיה חברתית, כיצור שלא יכול לחיות לבד, אבל בחיי שהסרט הזה כל כך עילג ומקרטע. כי יש לנו ספינת חלל. כולם עליה ישנים. היא נעה מכוח עצמה במסלול שנקבע מראש. אחד מתעורר. בטעות. 90 שנים לפני הזמן. 90 שנים לפני שהוא מגיע ליעד.

בעיה מספר אחת: את גיבור הסרט משחק כריס פראט. והוא אולי בחור חתיך ויפה תואר, אבל הוא לא ממש שחקן. הוא צריך לבטא בגופו את התסכול הגובר מהלבד-לבד הזה, ומהעובדה שהוא לא מצליח לפתור את התעלומה של התעררותו המוקדמת, שבעצם חרצה את גורלו (כי עד שהחללית תגיע ליעדה הוא יזדקן וימות. לבד), אבל כל משחקו מסתכם במחוות חיצוניות ריקות, שהגוף שלו לא ממש מגיב להן. הדמות הראשית היא כריס פראט, דוגמן חתיך, ולא דמות בשר ודם.

בעיה שניה: מורטן טילדום, פעם הבמאי המבטיח של "ציידי ראשים" הנורבגי הנהדר, ואח"כ של "משחק החיקוי" ההרבה-פחות נהדר, גם הוא לא תורם להצלחת הסרט. נכון, הסרט מתרחש בחלל, והויזואליה והעיצוב האמנותי, כמתבקש, מרהיבים, אבל הסיפור האנושי שבתוך הויזואליה הזו כושל גם בגלל שהבמאי הזה הפך חסר סבלנות. הסצינות קצרות, לא לוקחות את הזמן לבנות את התסכול הזה. הכל חתוך דק דק, והדרמה נוזלת מבין האצבעות. ויש גם דמות בלתי הגיונית של ברמן רובוט, שכל תכליתה היא חשיפתו של סוד משמעותי בחלק השני של הסרט (כי אחרת אין לדמות הזו זכות קיום. וחוץ מזה, היא שוברת לרגעים את הבדידות של הגיבור, ומונעת את הצטברות התסכול).

ואז מגיעה ג'ניפר לורנס.

וואו, איזו שחקנית נהדרת הלורנס הזו. היחידה שכמעט מצליחה ל

פרסי גראנד-בל (דאג'ונג) 2016: הזוכים

היום בצהרים שעון קוריאה (שעה מוזרה למדי), שעת בוקר מוקדמת בישראל (שעה מוזרה עוד יותר) התקיים שם, בקוריאה, טקס חלוקת פרסי הדאג'ונג של האקדמיה הקוריאנית לקולנוע. מה שהיה פעם הטקס החשוב והיוקרתי מכולם בקוריאה הפך לטקס מוכה וחבוט, מסכן ובסכנת הכחדה. כמו בשנה שעברה, גם השנה לא מעט מהמועמדים לא הגיעו לטקס, וגם העובדה ששני סרטים מובילים של תעשיית הקולנוע הקוריאנית מהשנה בכלל לא ניגשו לתחרות ולא התמודדו על הפרסים הורידה עוד מהעניין שבטקס.

ובכל זאת, טקסי אקדמיה הם עדיין חלון הראווה הלאומי לכל תעשייה, וגם אם החלון נראה עכור, עדיין כדאי להציץ בו, כי הקולנוע הקוריאני הוא עדיין מהמשובחים שיש בעולם (הוא נמצא גם בסיכום השנה שלי, שיעלה כאן בשבת, היום האחרון בשנה). ובכן, את ה

מיס סלואן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Miss Sloane)

"…האם אי פעם היית נורמלית?…"

במאה ה-21, דרמות פוליטיות נוטות לאחד משני הקצוות: הקצה האידאליסטי, שמבין שפוליטיקה היא משחק אכזרי, אבל המשחק הזה הוא כלי להגשמת המטרות לשמן ממנה הציבור את נבחריו לנציגיו בפרלמנט; והקצה השני הוא הקצה הציני, שמבין שפוליטיקה היא משחק, והמטרה של המשחק הזה היא ישיבה בכסא שבפרלמנט לתקופת הזמן הארוכה ביותר האפשרית (ולא מילים כמו ערכים, טובת הציבור, ועוד שטויות כאלו ואחרות…). את הקצה הראשון מייצגת סדרת הטלויזיה "הבית הלבן", ויוצרה אהרון סורקין (שבימים אלו מביים את סרטו הראשון); את הקצה השני מייצגת סדרת הטלויזיה "בית הקלפים", ויוצריה בו ווילימון ודיויד פינצ'ר.

מעבר לאיכויות הרבות שבצילום, עריכה, משחק, וכיוב', לזכותן של שתי הסדרות האלו ניתן לומר גם שהן עוסקות באנשים. בתוך כל המשחק האכזרי והמאוד מתוחכם הזה של פוליטיקה, הסדרות האלו דאגו להציג את האנשים שהם גם הפיונים במשחק הזה. נשיא ארה"ב ג'ד בארטלט, והכוורת שלו – ליאו מק'גארי, סי ג'יי קרייג, ג'וש לימן וכל השאר – בתוך כל ההתחכמויות, ההומור, הדרמה, והדיונים הארוכים על הורדות הידיים האינסופיות בין המפלגות – בתוך כל זה היו אנשים. בני אדם, עם אהבות ואכזבות, עם בעיות ועם כישורים יוצאי דופן שהביאו אותם למקום המיוחד הזה – הבית הלבן. גם בקצה השני, האכזרי, הפסימי, הקודר יותר של המבט על הדמוקרטיה, המבט שגורס שלאף אחד לא אכפת מהציבור, ולכולם אכפת בעצם רק מהקריירה שלהם – גם שם יש אנשים. גם שם יש בני אדם שאמנם מסורים בכל מאודם לקריירה הפוליטית שלהם, אבל הם עדיין אנשים.

ושתי הפסקאות הנ"ל באות בעצם להסביר למה בעיניי "מיס סלואן", מרשים ככל שיהיה, הוא סרט

פרסי גראנד-בל (דאג'ונג) 2016: המועמדויות

התפרסמו המועמדויות לפרסי האקדמיה לקולנוע של דרום קוריאה. אתם יודעים, המדינה הזו שמביאה כל שנה לפחות שניים-שלושה סרטים יוצאי דופן, מצוינים, שעושים רעש גם בעולם הגדול. והפתעה: שני סרטים שקיבלו הרבה פרסום ברחבי העולם, סרטים שמוערכים ע"י הביקורת העולמית, ואחד מהם אפילו להיט ענק בינלאומי, שניהם לא מועמדים אפילו לפרס אחד בקוריאה. "המשרתת" של פארק צ'אן ווק, סרט שאני קורא מבקרים אמריקאים שמנסים לדחוף אותו למועמדות לאוסקר לתלבושות ולעיצוב אמנותי (ומגיע לו. וזה לא בלתי-אפשרי בעיניי), ו"רכבת לבוסאן", סרט הזומבים הנהדר ששבר קופות בכל מקום בו הוצג (ואפילו אני הלכתי לראות אותו. ואהבתי. מאוד) – שני הסרטים האלו לא קיבלו אפילו מועמדות אחת מהאקדמיה הקוריאנית. מסתבר שהם אפילו לא הגישו את המועמדות שלהם לשיקול האקדמיה. ואחרי שבשנה שעברה הטקס היה פארסה מתמשכת, השנה הטקס נדחה בחודש (עבר מנובמבר לדצמבר), אבל נדמה שהצרות לא מפסיקות לפקוד את האקדמיה הקוריאנית, ושכל תהליך בחירת המועמדים והזוכים נמצא תחת ביקורת, שכן כבר עכשיו מודיעים שחקנים מובילים שכנראה גם השנה הם לא יכבדו את הטקס בנוכחותם. אז אני לא ממש מבין מה קורה שם, בדרום-קוריאה, אבל בכל זאת, טקסי אקדמיה לאומיים הם חלון ראווה לקולנוע של כל מדינה ומדינה, ואני אוהב קולנוע עולמי בכלל וקוריאני בפרט, אז הנה דיווח קצר על הסרטים הקוריאנים שכן נחשבים למובילים ב-2016 על פי האקדמיה הלאומית לקולנוע שם, בדרום-קוריאה:

היללה (The Wailing) – נא הונג ג'ין

לפני כמה שנים ראיתי בפסטיבל חיפה סרט אקשן סוחף. כזה שגורם לך

קמצן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Radin)

במהלך 6 שנות הבלוג גיליתי שסרטים שאני באמת אוהב מחלצים ממני פוסטים ארוכים, מנומקים, שמשתדלים להסביר למה אהבתי את הסרט. סרטים שאני לא אוהב מקבלים פוסטים קצרים יותר. אז הנה פוסט קצרצר על "קמצן" (ואתם מבינים מה זה אומר, כן?!):

כשדני בון ביקר בישראל, אחד הדברים שהוא אמר נגע בעיסוק הבלעדי שלו בקומדיה. הוא טען שהוא רואה בכך כמעט שליחות, ודרך הקומדיה הוא מוצא דרך לגעת בנושאים רציניים יותר, ולהביא אותם לקהל רחב.

ובכן, "קמצן", החדש של דני בון (כלומר, החדש שבו הוא משחק. הפעם הוא השאיר את מלאכת הכתיבה והבימוי לאחרים) הוא סרט שהוא כמעט בגידה בשליחות הזו. כי "קמצן" הוא אמנם קומדיה, ויש בו שתיים-שלוש סצינות מצחיקות, אבל ברובו הוא

פרסי גויה 2017: המועמדויות

אתמול התפרסמה בספרד רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה הספרדית לקולנוע, הגויה. אז השאלה הראשונה שעניינה אותי היא: כמה מועמדויות קיבל אלמודובר. והתשובה היא: לא מעט, אבל לא מספיק.

"חולייטה" (Julieta), אחד הסרטים הכי יפים שראיתי השנה, ונציג ספרד לאוסקר, במהלך ששבר סוג של ברוגז רב שנים בין האקדמיה הספרדית לבמאי הותיק הזה, מועמד ל-7 פרסי גויה, אבל נדמה לי שהם נתנו לו את המועמדויות הצפויות, והחסירו הרבה אחרות, כי הם לא באמת מאמינים בסרט הזה, ולא באמת מחזיקים ממנו פייבוריט לזכות. כי, הרי, בכל הסרטים של אלמודובר, גם בפחות טובים שבהם, הויזאוליה והצבעוניות הם מהמרהיבים שיש בעולם הקולנוע בכלל. אבל "חולייטה", סרט שהוא זיקוקי די-נור לעין מהבחינה הזו, בכלל לא מועמד לפרס הצילום, וגם לא לעיצוב האמנותי. השחקניות אצל אלמודובר תמיד מצוינות, וכאן יש רק מועמדות אחת למשחק. 7 מועמדויות ל"חולייטה", אחת לשחקנית הראשית (המצוינת, שביקרה השנה גם בפסטיבל ירושלים) אמה סוארז, ועוד 6: לפרס הסרט הטוב ביותר, הבימוי (אלמודובר), התסריט המעובד (אלמודובר), מוסיקה (אלברטו איגלסיאס, הקבוע של אלמודובר, שתמיד מועמד על המוסיקה שהוא כותב לסרטים שלו. ובצדק), איפור, ואפקטים. וזהו.

עוד סרט ספרדי שעבר השנה לרגע קט על המסכים בישראל הוא "עץ הזית" (El Olivo). סרט בינוני פלוס כזה, חביב, אבל לא באמת משאיר סימן. האקדמיה הספרדית העניקה לו 4 מועמדויות לגויה: לתסריט המקורי (פול לאברטי, הקבוע של קן לואץ', ובן זוגה של הבמאית, איסיאר בויאן), מוסיקה, שחקן משנה, ושחקנית-תגלית (אנה קסטיו, שהיא באמת הדבר הכי טוב בסרט הזה).

אז אחרי שכיסינו את הסרטים שאנחנו כבר מכירים, בואו נדבר על הסרטים שבאמת יש להם סיכוי לזכות, סרטים שהאקדמיה הספרדית אוהבת יותר:

ביקור המפלצת (A Monster Calls) – חואן אנטוניו באיונה

הסרט היה אמור כבר להיות מופץ בישראל, אבל הוא כרגע נגנז, ותאריך ההפצה שלו, אם בכלל, לא ידוע. השם העברי שלו, אגב, הוא "שבע דקות אחרי חצות" (כשם הספר שעליו הסרט מבוסס). הטריילר שלו מרשים, ובכלל, מדובר בסרט שהוא יותר רגשי ומופנם, ופחות תצוגת תכלית של בימוי, לכאורה, כל מה שאני מחפש בסרט קולנוע: דמיון ויזואלי ולב. יש רק בעיה אחת: את הסרט ביים

לקראת 2017 בקולנוע הישראלי: סקירה

אמצע דצמבר. סיכומי השנה מתחילים. גם אצלי, עוד מעט. אבל לפני כן, כמו כל שנה, אני רוצה להפנות מבט לשנה הבאה. לסרטים הישראלים המסקרנים שנמצאים עכשיו בחדרי עריכה, מחכים לחשיפה הראשונה שלהם לקהל. ובשנת 2017 החשיפה של סרטים ישראלים לקהל הרחב תהיה מעניינת, כי פרסי אופיר שינו את התקנון שלהם, ורק סרטים שיופצו עד הקיץ יורשו להתמודד. יש הרבה סרטים ישראלים שעדיין נמצאים על המדף, מחכים לתורם להפצה מסחרית רחבה, חלקם התמודדו בתחרות האופיר האחרונה, למשל: "עניינים אישיים" הנהדר של מהא חאג', "חדרי הבית" היפה של איתן גרין, "נמל בית" הפחות יפה לטעמי של ארז תדמור, "הכל שבור ורוקד" של נוני גפן (מאוד אהבתי), "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין (ככה ככה לטעמי), "להציל את נטע" של ניר ברגמן (סרט יפה), ו"תיקון" הנפלא והמאוד מתעכב של אבישי סיוון. יש גם סרטים שהתמודדו על האופיר ב-2015 ועדיין לא הופצו (למשל: "מלחמת 90 הדקות" של אייל חלפון, ו"נדיה שם זמני" של טובה אשר. שניהם בעייתים מאוד בעיניי), מה שאומר שנכון לעכשיו, תחרות האופיר 2017 תהיה בין "החטאים" היפה שהופץ לפני שבוע וחצי לבין "לא פה ולא שם" המרשים-אך-בעייתי, שעומד להיות מופץ בהתחלת ינואר. מעניין יהיה לראות איך הסרטים היותר חדשים, אלו שמחכים לחשיפה ראשונה בפסטיבלים, או סתם מחכים לחשיפה ישירות לקהל הרחב, איך הם ישתלבו בתוך כל השפע הזה, שכבר נחשף בפסטיבלים בשנתיים האחרונות.

ויש גם סרטים שנמצאים בחדר העריכה הרבה מאוד זמן, וכתבתי עליהם בציפיה בשנים שעברו: למשל, "זוג יונים" של דובר קוסשוילי, סרט ש(מסתבר)דובר עליו לא מעט באיזושהי תכנית ריאליטי, ולכן גם באו לא מעט קוראים לבלוג שלי לחפש מידע על הסרט הזה, אבל איפה הוא בדיוק מתחבא, אין לי מושג. ויש גם את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה", עליו כתבתי בסקירה של ה"בקרובים" של 2015. במקרה פגשתי את גלעד אמיליו שנקר, הבמאי, באחת ההקרנות השנה, והוא הבטיח לי שהפרויקט הזה לא נזנח, אלא עומד לפני סיום.  עוד "וגם" אחד הוא "מסע הטבעת", בבימויים של אריק לובצקי ומתי הררי, שאמור להיות קומדיה אידיוטית שכזו, מה שלא אומר שהיא לא תהיה מוצלחת ו/או מצליחה (כנראה תנוע בין "איביזה" החלש לבין "הלהקה האחרונה בלבנון" ההרבה יותר מוצלח).

ועוד סרט אחד שאני מחכה לו כבר הרבה זמן, והוא כבר נחשף בחו"ל (עם ביקורות טובות), אבל עדיין לא בארץ, הוא "נורמן" (לשעבר "אופנהיימר"), החדש של יוסף סידר, עם ריצ'ארד גיר וליאור אשכנזי בתפקידים הראשיים. אני מעריך שהסרט יוקרן בפסטיבל ברלין הקרוב בפברואר, ולאחר מכן יופץ בישראל, באיזור מרץ.

ואחרי ההקדמה הזו, הכנתי רשימה של כל מיני פרויקטים נוספים שעומדים להיחשף ב-2017. הרבה חומר ישראלי מסקרן מחכה לנו על המסכים ב-2017. הנה טעימה:

געגוע – שבי גביזון

הסרט שהכי מסקרן אותי ב-2017 (אחרי "נורמן" של סידר). פור דה רקורד: "האסונות של נינה" הוא אחד הסרטים הישראלים הכי

להילחם על זה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Bleed for This)

זה הסיפור על אדם שנלחם נגד אלוהים. וניצח. על אדם שקיבל מכה גדולה מאוד מאלוהים. אבל יכל לה. אדם שרק התגרה באלהים שוב ושוב. אבל הרוח האנושית גברה על הצו האלוהי. סיפור מדהים, די בלתי אפשרי, אבל אמיתי.

זה סרט מאוד לא אחיד, ה"להילחם על זה" הזה. מצד אחד, זה סרט מבוים מדי. מצד שני, כמה מהטריקים של הבימוי עובדים בכל זאת; מצד אחד, הסרט הזה לוחץ על כפתורים בצורה מוגזמת, ואפילו מגוחכת לעיתים. מצד שני, יש כאן רגעים דרמטיים שעובדים בעזרת הבימוי, למרות הכל. יש כאן התנגשות של בימוי פשוט, סיפור פשוט על אנשים פשוטים, מול בימוי מאומץ מאוד, בימוי של זיקוקי דינור, כמו שסיפור על מלחמה של אדם מול אלהים צריך להיות. ואיפשהו, בתוך כל זה, יש סרט מרשים למדי, אבל גם לא מספיק טוב.

כי מצד אחד, כן, בן יאנגר יודע לביים. זה מתחיל בשקט. הסאונד נכנס לסרט בהדרגה. הדקות הראשונות של הסרט אינטלגנטיות ומרתקות. ואז מגיעה המניפולציה הגדולה הראשונה – הצפצוף הצורם שמשתלט על הכל. בשביל מה צריך את זה? זה באמת נחוץ? אבל ככה בן יאנגר עובד. מדגיש רגעים גם אם לא באמת צריך. בהמשך מגיעה מוסיקת רוק כדי להכניס קצת קצב ברגעים הלכאורה מתים. רק שהם לא באמת מתים. הם הרגעים השקטים יותר שלפני הסערה.

ואח"כ בקטעי האגרוף, יש