סארו – הדרך הביתה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lion)

האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אמר פעם מישהו. הנופים, השפה, הריחות, המאכלים, התרבות – כל האלמנטים המרכיבים את הסביבה שאל תוכה נולדנו, הם חונכים אותנו, מעצבים את זהותנו, מפסלים את אישיותנו. ומה אם אנחנו לא יודעים דבר על עברנו? מה אם החלק הזה של חיינו נעלם מהזכרון, נמחק מסיפור חיינו? איך נוכל להמשיך הלאה, קדימה, אם לא ידוע מה היה מאחור?

בסוף "סארו – הדרך הביתה", גיבור הסרט, סארו, אכן הולך קדימה. אבל "סארו – הדרך הביתה" מיטיב לתאר את אותו חסך, את אותו פגם בחיים של גיבור הסרט, שיש לו רק מושג קלוש על המקום ממנו בא, את חוסר יכולתו להתמיד בלימודיו, בקשר הרומנטי המשמעותי, ובחייו בכלל – כל אלו הם תוצאה של חוסר השלמות הזו של עצם קיומו.

lionכבר כמה חודשים מאז שמעתי לראשונה על הסרט הזה, ואם לומר את האמת, ציפיותי לא היו גבוהות. היה נדמה לי שמדובר בסוחט דמעות מקצועי, שכל מטרתו היא לגרום לצופים לבכות. בכוח. אבל מתברר שבסרט הזה יש יותר מכך. כי גארת' דיויס, מסתבר, הוא במאי שלא מתענג על הצער. הוא לא לוחץ בברוטליות על הדמעות. ודווקא בגלל זה הוא יוצר סרט יפה, אינטלגנטי (ברוב חלקיו), וגם מרגש.

דיויס יודע לבוא מלמטה, בצניעות. החלק הראשון של הסרט הוא המוצלח יותר, בעיניי. הוא בונה את הסיפור לאט, במדידות, ללא רגשנות, עם מוסיקה שקטה שיודעת לבנות את הרגש מבלי ללחוץ, ועם תיאור המציאות מבלי להכריח אותי לבכות. כי ילד אחד קטן לבד. כמה פחד. כמה חוסר אונים. אבל הילד הזה רק בוהה בעולם. הולך עם הזרם לאן שהחיים לוקחים אותו. מתמרד רק כאשר הוא רואה סכנה מוחשית, אבל בשאר הזמן רק פוקח עיניים, מנסה לגייס את התושיה המעטה שילד אחד קטן לבדו בעולם יכול לגייס. לא יודע היכן הוא, לא מבין את השפה, לא יודע איפה אחיו ואיפה אמא שלו. בקושי הוא מצליח, איכשהו, לשרוד. בנס. אבל הוא לא בוכה, והתסריט לא שם בפניו מכשולים מלאכותיים.

ואז מגיע החלק השני של הסיפור. הוא כבר גבר צעיר. החלק הזה נתקל בבעיות קצב, כי הרגע שבין ההחלטה על היציאה למסע ועד שהמסע אכן מתרחש הוא רגע ארוך מדי, ולסרט נוצרת בטן דרמטית קצת מעיקה, וכאן גם מתחיל הבמאי להשתמש קצת יותר מדי בשיטת הפלאשבקים, ועם זאת, אותם הבזקי זכרון מצליחים בכל זאת להכניס אותי מתחת לעור של הדמות הזו, אל תוך התודעה שלו, כי כשמגיע הרגע הזה,  שלצורך העניין נקרא לו רגע גוגל, רגע המשולב באותם פלאשבקים – זהו רגע מזוקק של רגש ותבונה. והמסע הוירטואלי הזה הופך למסע פיסי ורגשי כאחד, שסוף-סוף מביא את האדם הזה לשלמות.

"סארו – הדרך הביתה" אינו סרט מושלם, אבל בהשוואה לציפיות הנמוכות שהיו לי ממנו, הוא הפתעה יפה ואף מרגשת בבתי הקולנוע עכשיו. סרט עם קצב מדוד (לרגעים איטי מדי, אבל החלקים האלו לא מאוד מפריעים), עם צילום נהדר, עם מוסיקה יפה, ועם רגישות לתודעתו של גבר במשבר – יש כאן מסע רגשי ואינטלנגטי שאפשר ואפילו כדאי לעבור.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סארו – הדרך הביתה: הביקורת

  1. האדם הוא תבנית נוף מולדתו – אמר שאול טשרניחובסקי. אגב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s