לה לה לנד: הביקורת

(שם הסרט במקור: La La Land)

לה לה לנד: כמו להסתכל על הברסלבים שקופצים בצמתים, ולא להבין על מה ולמה הם רוקדים ושמחים כל כך כל הזמן.

לפעמים, בחגים, אני מסתכל בתמהון על המוני בית ישראל היוצאים לבלות, ולא מבין על מה השמחה. הרי אם תשאל אותם למה הם שמחים, הם (ברובם) לא ידעו לספר לי שאלוהים נתן לנו את התורה בחג הזה, ובחג ההוא הוא עשה לנו נס גדול, והציל את עם ישראל מכליה. מה זה משנה למה חוגגים? העיקר שחופש, ולא עובדים מחר, ויש לנו זמן, אז יאללה – לרקוד, ולשיר, ולשתות!

עלי זה לא עובד. אם אני עצוב, צריכה להיות לי סיבה, ואם אני שמח, צריכה להיות לי סיבה. וזאת הסיבה שאני לא אוהב את "לה לה לנד": הסרט הזה הוא חגיגה אחת ארוכה, אבל בלי סיבה. סתם אנשים קופצים, ושרים, ורוקדים – כי ככה זה, קולנוע זה בידור. לא משנה למה. לא צריך סיבה. תשמח! בכח! בפקודה!

la-la-land-1ואני לא יכול לשמוח סתם ככה. אני צריך שמישהו יקח אותי למסע שמח/עצוב. הרי, הנה למשל, סצינת הפתיחה של הסרט. כאילו שדמיאן צ'אזל לקח את הוידאו-קליפ הנפלא של Everybody Hurts של REM ושאב ממנו את כל הנשמה. כן, השיר ההוא מרגש ועצוב, והסרט הזה שמח, אבל הרפרנס הזה הוא לא סתמי בראש שלי – כי "לה לה לנד" הוא סרט כמעט בלי תסריט. ב Everybody Hurts יש המון אינדיבידואלים שכואבים לרגע, והכאב הפרטי הופך ברגע אחד לכאב כללי עצום. ב"לה לה לנד" אין דמויות. אין אינדיבידואלים. יש קרטונים מהלכים (או יותר נכון, רוקדים). את הסינופסיס של הסרט אפשר לכתוב בשורה וחצי: נגן ג'ז כשרוני אבל לא מצליח ושחקנית צעירה כשרונית אבל לא מצליחה נפגשים ועוזרים אחד לשני להגשים את חלומם. בסוף הסרט החלום אכן יתגשם, אבל רק בחלקו, כי ככה זה בעולם – צריך להתפשר. סוף.

וככה הוא הסרט. נשאר ברמה של הסינופסיס. אין כאן באמת תפניות בעלילה, כי היא כמעט לא קיימת. למעשה, רוב השעתיים של הסרט הן קנווס שבו יוצר דמיאן צ'אזל לונה פארק קולנועי מרהיב, אבל זו חגיגה שעובדת על ריק. כמו אותו פקק תנועה בתחילת הסרט, אני לא מבין למה האנשים האלו קופצים, ורוקדים, ושרים. ולמה המצלמה משתוללת כל כך, ולמה הבמאי כל כך שמח ומשחק במדיום הקולנועי. כי שמחת החיים הזו ריקה מתוכן. אין לה באמת סיבה. אמה סטון עוד איכשהו עוברת (למרות שבסצינה מאוד משמעותית בסרט, לקראת הסוף, היא מספרת סיפור מרגש ויפה, ועיניה דומעות, אבל ידיה צמודות לגופה, וכל הגוף שלה קפוא. היא לא חיה את המילים שלה, ודמיאן צ'אזל חי את זה בשבילה, מסובב את המצלמה סביבה, מכבה את האור מסביב, ושם עליה ספוטלייט. טריקים של בימוי, אתם יודעים, שרק מדגישים את המלאכותיות של הסיטואציה. ככה הוא "לה לה לנד"), אבל ריאן גוסלינג עושה כאן לטעמי את הרע בתפקידיו.

צריך לומר: לטעמי גוסלינג הוא מהמשובחים בשחקנים שיש היום בעולם. הוא שחקן של השיטה. משחק עם כל הגוף והנשמה. כמו דור המשך לאל פאצ'ינו. אבל כאן, ב"לה לה לנד" הוא צריך להיות קליל, לשיר, לרקוד, להנות. הבעיה היא שגוסלינג מנסה לתת עומק לדמות שלו, למצוא סיבות ומניעים, אבל אין את זה בתסריט. כמעט אין תסריט. ובמקום לסחוף אותי בשמחת החיים של הסרט הזה, גוסלינג נותן לי הרגשה שהוא בעיקר נבוך על הסט. שאין לו מושג למה הדמות שלו פתאום רוקדת.

la-la-land2ואני בכלל לא מדבר על זה שבאתי ל"לה לה לנד" עם חסרון מובנה, שהרי אני לא אוהב מיוזיקלס מראש. מעצבן אותי לראות סרט שמספר סיפור, אבל נעצר כל כמה דקות לנאמבר מוסיקלי רועש. הסיפור מעניין אותי, הדמויות ומה שהן עוברות, ולא תצוגת התכלית של הבימוי. אבל הבעיה של הסרט הזה הרבה יותר חמורה, כי הסרט אכן נעצר מדי פעם לאיזשהו נאמבר מוסיקלי, אבל הוא לא מפריע לשום דבר, כי אין כלום. אין סיפור, אין דמויות, והכל כל כך שמח, וצבעוני, ורועש כמו זיקוקי דינור, אני רק לא מבין על מה השמחה הכל כך גדולה (שהרי גם בסצינות הכאילו סיפוריות, אלו שבאות לכאורה לקדם את העלילה, גם שם המוסיקה של הנאמבר הבא כבר מנוגנת מתחת למילים, מבטלת את הכאילו-דרמה).

"לה לה לנד" היה יכול לעבוד בתור וידאו-קליפ של 4 דקות ב-MTV, כי יש כאן כמה המצאות ויזואליות מעניינות, ודמיאן צ'אזל מאוד נהנה עם המוסיקה שלו, ועם המצלמה שלו, ועם הצבעוניות שלו, ועם הטריקים והשטיקים הבימויים שלו, הוא רק לא מצליח להסביר לי את ההתלהבות שלו, וחוץ מזה, מתי בפעם האחרונה ישבתם שעתיים מול MTV?

כל העולם מאוהב בחלום הקולנועי הזה שהוא "לה לה לנד", אבל חלומות נבנים מחומרים שנמצאים בחיים. ב"לה לה לנד" אין חיים. אין חומר שיסביר לי את החלום הזה. ואני לא מבין את הסרט, לא מרגיש אותו, ודי מנותק ממנו בסופו של דבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “לה לה לנד: הביקורת

  1. צפיתי בסרט ובחיי שהרגשתי שזה לא הסרט שכתבת עליו. כן, הדמויות בסרט נראות שמחות, והכל צבעוני ורועש, אבל רק בסצינות השירה והריקוד. כי הסצינות האלו, שכאמור לא אהבת (הגיוני אם אתה לא נהנה ממחזות זמר), באות לשרת בדיוק את מה שכתבת שרצית לראות – את עולמן הפנימי של הדמויות.
    בדיוק כמו ב"וויפלאש", מדובר בדמויות שמרוכזות מאוד בעצמן ובחלום שלהן, ומתכחשות לעובדה שהן נעות במסלול מסוכן. הן חדורות מטרה ורואות רק את החלום שלהן (לשחק\לנגן\כל דבר אחר), גם אם הוא חסר סיכוי. כל הסצינות שבין לבין עוסקות בהתנגשות בין החלום למציאות. בכך שרוב האנשים לא באמת אוהבים ג'אז או קולנוע קלאסי. מועדונים נסגרים, בתי קולנוע נסגרים, האמנים שלא מתפשרים מוצאים את עצמם בעבודות מזדמנות אפרוריות במקרה הטוב ומחוסרי עבודה במקרה הרע, ואין מה לדבר על דירה נורמלית.
    לולא השימוש בקונבנציות של מחזות זמר וקומדיה רומנטית קלאסית, זה היה לחלוטין וויפלאש 2: דמויות די בלתי נסבלות שמוכנות לוותר על כל אנושיות כדי להצליח בתחום שהסיכוי להצלחה בו קלוש למדי. העובדה שהפעם מדובר בשתי דמויות כאלו, שמפרות אחד את השנייה, ושעולמן הפנימי תופס כאמור חלק נכבד מהסרט, היא מה שגורם לנו להבין אותן ולא לנחור בבוז על ההחלטות המטופשות שהן מקבלות. ואפשר כן לנחור בבוז. מדובר בסרט מורכב לטעמי, שמאפשר קריאות במספר מובנים.

  2. סרט סתם וסתם סרט.
    יזכה באוסקר רק כי הוליווד אוהבת להתעסק בעצמה.
    יצירת מחזמר בשנת 2016-2017 צריך להפיל לסתות, להראות/לייצר/לחבר משהו שלא היה אז, בימי הזוהר של הז'אנר. הכיריאוגרפיה לא מושקעת, המוזיקה לא מעניינת, אין שום דבר חדש, השחקנים רק בסדר.
    סרט בינוני מינוס.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s