לקראת 2017 בקולנוע הישראלי: סקירה

אמצע דצמבר. סיכומי השנה מתחילים. גם אצלי, עוד מעט. אבל לפני כן, כמו כל שנה, אני רוצה להפנות מבט לשנה הבאה. לסרטים הישראלים המסקרנים שנמצאים עכשיו בחדרי עריכה, מחכים לחשיפה הראשונה שלהם לקהל. ובשנת 2017 החשיפה של סרטים ישראלים לקהל הרחב תהיה מעניינת, כי פרסי אופיר שינו את התקנון שלהם, ורק סרטים שיופצו עד הקיץ יורשו להתמודד. יש הרבה סרטים ישראלים שעדיין נמצאים על המדף, מחכים לתורם להפצה מסחרית רחבה, חלקם התמודדו בתחרות האופיר האחרונה, למשל: "עניינים אישיים" הנהדר של מהא חאג', "חדרי הבית" היפה של איתן גרין, "נמל בית" הפחות יפה לטעמי של ארז תדמור, "הכל שבור ורוקד" של נוני גפן (מאוד אהבתי), "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין (ככה ככה לטעמי), "להציל את נטע" של ניר ברגמן (סרט יפה), ו"תיקון" הנפלא והמאוד מתעכב של אבישי סיוון. יש גם סרטים שהתמודדו על האופיר ב-2015 ועדיין לא הופצו (למשל: "מלחמת 90 הדקות" של אייל חלפון, ו"נדיה שם זמני" של טובה אשר. שניהם בעייתים מאוד בעיניי), מה שאומר שנכון לעכשיו, תחרות האופיר 2017 תהיה בין "החטאים" היפה שהופץ לפני שבוע וחצי לבין "לא פה ולא שם" המרשים-אך-בעייתי, שעומד להיות מופץ בהתחלת ינואר. מעניין יהיה לראות איך הסרטים היותר חדשים, אלו שמחכים לחשיפה ראשונה בפסטיבלים, או סתם מחכים לחשיפה ישירות לקהל הרחב, איך הם ישתלבו בתוך כל השפע הזה, שכבר נחשף בפסטיבלים בשנתיים האחרונות.

ויש גם סרטים שנמצאים בחדר העריכה הרבה מאוד זמן, וכתבתי עליהם בציפיה בשנים שעברו: למשל, "זוג יונים" של דובר קוסשוילי, סרט ש(מסתבר)דובר עליו לא מעט באיזושהי תכנית ריאליטי, ולכן גם באו לא מעט קוראים לבלוג שלי לחפש מידע על הסרט הזה, אבל איפה הוא בדיוק מתחבא, אין לי מושג. ויש גם את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה", עליו כתבתי בסקירה של ה"בקרובים" של 2015. במקרה פגשתי את גלעד אמיליו שנקר, הבמאי, באחת ההקרנות השנה, והוא הבטיח לי שהפרויקט הזה לא נזנח, אלא עומד לפני סיום.  עוד "וגם" אחד הוא "מסע הטבעת", בבימויים של אריק לובצקי ומתי הררי, שאמור להיות קומדיה אידיוטית שכזו, מה שלא אומר שהיא לא תהיה מוצלחת ו/או מצליחה (כנראה תנוע בין "איביזה" החלש לבין "הלהקה האחרונה בלבנון" ההרבה יותר מוצלח).

ועוד סרט אחד שאני מחכה לו כבר הרבה זמן, והוא כבר נחשף בחו"ל (עם ביקורות טובות), אבל עדיין לא בארץ, הוא "נורמן" (לשעבר "אופנהיימר"), החדש של יוסף סידר, עם ריצ'ארד גיר וליאור אשכנזי בתפקידים הראשיים. אני מעריך שהסרט יוקרן בפסטיבל ברלין הקרוב בפברואר, ולאחר מכן יופץ בישראל, באיזור מרץ.

ואחרי ההקדמה הזו, הכנתי רשימה של כל מיני פרויקטים נוספים שעומדים להיחשף ב-2017. הרבה חומר ישראלי מסקרן מחכה לנו על המסכים ב-2017. הנה טעימה:

געגוע – שבי גביזון

savi-gabizonהסרט שהכי מסקרן אותי ב-2017 (אחרי "נורמן" של סידר). פור דה רקורד: "האסונות של נינה" הוא אחד הסרטים הישראלים הכי יפים אי פעם לטעמי. לפני כמה חודשים תפסתי הקרנה סינמטקית שלו, וגם אחרי צפייה שלישית או רביעית, וגם במרחק של יותר מעשור, עדיין אני לא מצליח לשים את האצבע שלי על מה בדיוק עובד כל כך טוב בסרט הזה. איך השילוב הכל כך מדויק בין שחוק לבכי הוא כל כך אפקטיבי, ואיך כל קרעי הסיפורים האלו הפכו למשהו כל כך הומוגני ונפלא. שבי גיבזון עשה מאז סדרת טלויזיה לא רעה שנערכה מחדש לסרט קולנוע שנעלם בשכחה ("אבידות ומציאות"), אבל כבר עשור שעקבותיו של גביזון נעלמו. והנה הוא חוזר, הקוסם המיוחד הזה.

עוד לפני שנה, כשרק קראתי שגביזון עומד לפני צילומים, התקציר של הסרט שלי נשמע כמו רימייק של "פרחים שבורים" של ג'ים ג'רמוש: גבר בן 50 פלוס מגלה שיש לו ילד שהוא לא ידע עליו. אבל עכשיו, כשאספתי חומר לקראת הפוסט הזה, קראתי על הסרט הזה עוד, ומסתבר שזו רק נקודת הפתיחה שהיא זהה. הסרט יהיה אחר לגמרי, וגם הוא יהיה רגשי מאוד, ואולי אפילו קצת מצחיק. כי הבן הזה, שפתאום מתגלה, נמצא במקום שאי אפשר להגיע אליו. גבר בן 50 פלוס, מגלה פתאום שהוא אבא, אבל הוא לא יכול לפגוש את הבן שלו. גבר בן 50 פלוס, פתאום החיים שלו נעצרים. גבר בן 50 פלוס מגלה שהוא אבא, אבל גם שהוא לא יכול להגשים את אבהותו.

ב-2016 גילינו את "שבוע ויום", ואת זה ששי אביבי, חוץ מ"החמישיה הקאמרית", הוא גם שחקן מעולה שיכול להחזיק סרט שלם על כתפיו. "לארי דיויד הישראלי" קראו לו הביקורות בחו"ל. והנה הוא עומד לקחת על עצמו עוד תפקיד מאג'ורי, ולפי מה שראיתי ב"שבוע ויום", הוא יוכל לו (מה גם ששבי גביזון עובד מאוד צמוד עם שחקנים, מוציא מהם את המיטב שאפשר).

פוקסטרוט – שמואל מעוז

samuel-maoz7 שנים עברו מאז שמואל מעוז הימם את העולם עם "לבנון" שלו. אחד הסרטים הישראלים הבודדים שזכו בפרס מאוד בכיר בעולם הקולנוע – פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. אני מודה שאהבתי פחות את הסרט, אבל גם אני לא יכולתי להתכחש לאפקט הפיסי-קלאסטרופובי שלו. 7 שנים עברו, והנה יש לשמואל מעוז סרט חדש. כמו ב"געגוע" של שבי גביזון – גם כאן סיפור על אב ובנו. רק שכאן האבא חי בתל אביב, והבן, רחוק ממנו, במלחמה. הגורל מתעתע, ומעשים של האב משפיעים באופן פטאלי על הבן, שנמצא רחוק ממנו. להבנתי, גם כאן שמואל מעוז יעשה יותר מלספר סיפור, אלא ישחק בשפה הקולנועית כדי ליצור אפקט משתק. אני מקווה שהתסריט הפעם יהיה יותר טוב מהתסריט של "לבנון", כי כאן הוא מחולק לשני חלקים, דבר שעשוי להיות מעניין ומרתק, ועלול גם להיות דידקטי. ליאור אשכנזי יהיה כאן האבא (אחרי שהוא היה בכל סרט ישראלי בשנים שעברו, אשכנזי נעלם קצת. השנה הוא יחזור, עם "נורמן" של סידר ועם "פוקסטרוט" של שמואל מעוז).

לפני הזכרון – יהונתן אינדורסקי

indurskiהקדמה קצרה: בתחילת ימיו של הבלוג הזה נהגתי גם, מדי פעם, לכתוב על סדרות טלויזיה ישראליות. זנחתי את המנהג הזה פשוט מכיוון שלא היה לי זמן לעקוב אחרי סדרות, וכך גם הפסדתי הרבה דברים טובים בטלויזיה. באחרונה התחלתי להשלים פערים, ובחודשים האחרונים צפיתי בכל שלוש העונות של "סרוגים" (נחמד, מעניין, שחקנים טובים. לא אוהב את העבודה של הבמאי), ולאחר מכן התחלתי לצפות ב"שטיסל" (כרגע אני באמצע העונה השניה. סדרה יפה, עדינה, לא לוחצת על הרגש, ודווקא בגלל זה מרגשת. ודוב'לה גליקמן ענק. תפקיד חייו).

אז הנה מגיע סרט הקולנוע הראשון של יוצר "שטיסל". יהונתן אינדורסקי, חרדי לשעבר שכנראה נמצא במעין איזור דמדומים (כבר לא חרדי, אבל גם לא ממש חילוני. יהודי ישראלי מזן חדש), שיצר (ביחד עם אורי אלון) סדרה על העולם החרדי, יושב עכשיו בחדר העריכה עם סרט על אותו עולם. ונקודת המבט על אותו עולם תהיה איזון מאוד עדין שעליו יפול ויקום הסרט הזה. כי גיבור הסרט הוא "דרייבר", אדם שהוא סוג של מאכער אצל החרדים. הוא מכיר את כל הגבירים, האנשים ה"כבדים",  החרדים שיש להם כסף, הרבה כסף. הביזנס של גיבור הסרט הוא עזרה לאנשים מוכי גורל שזקוקים לכסף. הוא מסיע אותם אל מקום הימצאם של אותם גבירים, ובדרך מדריך אותם איך להוציא מאותם גבירים את הכסף הדרוש, מתוך הבנה שהחלוקה בין הדרייבר לנזקק היא חצי חצי.

אז מצד אחד, זו השנורריות החרדית בצורתה המתועבת ביותר – ניצול ציני של מצוקות אנושיות אמיתיות בכדי לסחוט כסף. מצד שני, אינדורסקי כבר הוכיח ב"שטיסל" שהוא בא מאהבה לאורח החיים החרדי, והוא מספר סיפורים, וכך גם יהיה גיבור הסרט שלו – אחד שיודע לספר סיפורים, אחד שיודע להפנט את הקהל שלו (במקרה שלו – את הגבירים) כדי לרגש, להזיז משהו בלב. האיזון בין התפיסה הצינית לבין התפיסה היותר רגשנית יהיה זה שיקבע אם הסרט הזה יהיה הצלחה או כשלון.

מונטנה – לימור שמילה

shmilaהשם אולי מוכר לכם, אבל אתם לא יודעים מאיפה. לימור שמילה היא עדיין בחורה צעירה, אבל כבר שם מוכר בתעשייה. היא עבדה כמלהקת על סרטים לא מעטים ("יונה" הנפלא של ניר ברגמן, "אבינו" המצוין של מני יעיש), והיא אף זכתה בפרס אופיר על הליהוק של "סופת חול" היפה. עכשיו שמילה עוברת לקדמת הבמה, מביימת סרט אישי ראשון.

ניסיתי לחשוב מתי העיר עכו נראתה בקולנוע. אני חושב שכמעט אף פעם, שזה מוזר, כי זו עיר מאוד קולנועית, עתיקה, הסטורית, מעורבת, מעניינת. עכו תהיה הרקע, ואולי גם דמות בפני עצמה, בסרטה הראשון של שמילה. הסרט יהיה סיפור על אהבת נשים שמתחילה פתאום, ממקום לא צפוי. גיבורת הסרט שברחה מהעיר עכו חוזרת עכשיו להלווית הסבא שנפטר. במהלך תקופת האבל היא פוגשת מורה שהיא גם אמא, וסיפור אהבה ניצת. דרך הבת של האהבה החדשה עולה אל פני השטח סוד נורא מהעבר, אותו סוד שהיה זה שגרם לעזיבה שלה את העיר עכו בעבר.

שמילה גדלה בעכו, והסרט, שהיא גם כתבה, התחיל כסוג של מכתב אהבה לסבא שלה שנפטר. עושה רושם שהרבה אמוציות ואהבה מושקעות בפרויקט הזה, ויהיה מסקרן לראות איך שמילה, שכבר מכירה סטים קולנועיים לא מהיום, מתמודדת עם האחריות של בימוי.

משפחה – רוני קידר

keidarכולם מאוד מתלהבים מורוניקה קידר. אני עדיין שומר על מרחק. אמנם אני מודה שממה שראיתי, קידר מאוד מוכשרת, אבל "ג'ו ובל", לטעמי, היה סרט שהיו בו רגעים נהדרים לצד רגעים, אהמ, פחות נהדרים, ו"סופעולם" היה שיפור, אבל עדיין לא כזה שיגרום לי לפול לרגליה. ועם זאת, הפעם, כנראה, זה יקרה. הפעם, כנראה, זה יהיה הסרט שבו אני אומר שכן, כולם צדקו.

כי יש לקידר איזשהו הומור שחור מאוד, ויש לה כריזמה סוחפת. שני הפרויקטים הקודמים שלה היו צריכים גם משמעת יצירתית, ואני חושב שעכשיו, כשהיה לה יותר כסף (בניגוד לשני הפרויקטים הקודמים, שהיו מאוד לואו-באדג'ט, הסרט הזה הוא קו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית), יש לקידר יותר זמן להשקיע בגימור ושיוף היכולות הקולנועיות שלה.

אז יש בחורה צעירה אחת (קידר בעצמה) שדופקת על הדלת של הפסיכולוגית שלה בלילה. היא רוצה להסביר למה היא רצחה את המשפחה שלה (יבגניה דודינה ואלי דנקר יהיו ההורים). הפסיכולוגית לא בבית. הבת שלה כן. כמו "ג'ו ובל", יש כאן הומור שחור מאוד. אבל הפעם הסרט יהיה מושקע מאוד, וכנראה גם אנרגטי מאוד.

מכתוב – עודד רז

עודד רז ביים את "גאליס – המסע לאסטרה" (הראשון שמבוסס על סדרת הטלויזיה. אני חיבבתי את הסרט הזה. הסרט השני, "גאליס קונקט", שרז לא ביים, היה נורא בעיניי), אבל הסיפור של "מכתוב" בעיניי הוא חנן סביון וגיא עמיר.

savionamirהצמד הזה, בעיניי, הוא ז'אנר בפני עצמו. יש להם סוג של שפה משותפת משלהם, שאם מתחברים אליה, אפשר כמעט לרכוש חברים חדשים. ביחד הם יצרו את סדרת הטלויזיה "עספור", ואחריה את "פצועים בראש". הם כותבים וגם משחקים ביצירות שלהם, ועכשיו הם כתבו ומככבים בסרט קולנוע משלהם.

אז אם שי כנות עשה פעם את "הבורר", שהיתה סדרה מוצלחת בעיניי ששילבה ענייני פשע רציניים ואלימים וקומדיה מטורפת ומצחיקה, אבל מאז כנות פנה לעשיית קומדיות קולנעיות, איך נאמר, לא הכי מוצלחות ("שושנה חלוץ מרכזי", "איביזה"), אז הנה הגיעו האדונים סביון את עמיר ליצור את הגרסה שלהם ל"בורר". "מכתוב" גם הוא אמור להיות קומדיית פשע.

צמד עבריינים העובדים כגובי חובות עבור כריש פשע ירושלמי (סביון ועמיר מגלמים אותם, מן הסתם) ניצלים בנס מפיגוע המוני בירושלים. כסוג של כפרה הם מחליטים להגשים את חלומותיהם של אנשים פשוטים. הם מוציאים פתקים מהכותל ומנסים למלא את משאלותיהם של אלו שכתבו אותם, גם אם הדרכים שבהם פועלים הפושעים הקטנים האלו ש"חזרו בתשובה" אינן קונבנציונליות (כי אלו הדרכים היחידות שהם מכירים).

סביון את עמיר הוכיחו את עצמם בעבר, ונראה לי שגם על קנווס קולנועי רחב הם יכולים לעשות את העבודה. והפרמיס של הסרט הזה נשמע מדליק על הנייר.

הבן דוד – צחי גראד

zahi-gradצחי גראד גם הוא שם מאוד מוכר, אבל יותר כשחקן. הפעם, זו הפעם השלישית, הוא עומד מאחורי המצלמה. את "ג'ירפות" שלו, מלפני יותר מ-15 שנה, אני זוכר כסרט חביב אבל מאוד בוסרי. "תנועה מגונה" שלו, מלפני כעשור, היה הרבה יותר מגובש, וסרט לא רע בכלל. גראד עובד הרבה וקשה, והוא שחקן מעולה (בין היתר זכה בפרס אופיר על תפקידו ב"מישהו לרוץ איתו", והוא שיחק בהרבה סרטים אחרים, וברובם היה מצוין), אבל הוא מביים לעיתים רחוקות. נדמה לי שבסרטו החדש יש את אותה תפיסת עולם דידקטית מדי שהרחיקה את הקהל מהסרטים הישראלים בשנות ה-80, אבל גראד כבר הוכיח בשני סרטיו כבמאי שהוא יכול להיות לא צפוי, חריף, וביקורתי לא רק בכיוון שכולם חושבים עליו.

הבן דוד הוא הערבי. גראד משחק בסרט של עצמו בתפקיד הראשי (וילדיו בחיים האמיתיים משחקים גם את ילדיו בסרט). גראד הוא הכל-ישראלי. אב טיפוס של בחור יהודי מצפוני מוסרי. הוא רוצה לשפץ את הבית. הוא מזמין את הבן דוד כדי שישפץ. מתרחש פשע בסביבה. אונס. הבן דוד הוא החשוד העיקרי. לא בטוח שבאמת יש ראיות, אבל הבן דוד הוא החשוד המיידי. או שאולי זאת סתם גזענות. או שאולי זה באמת קרה? ואלו הרי ילדיו האמיתיים של צחי גראד, זה קרוב מאוד לביתו, למשפחתו, לעולמו הכי אישי. הקונפליקט ברור (מדי), אבל אני מקווה שבגלל שגראד מושקע כאן מאוד, התוצאה הסופית לא תהיה דידקטית כמו שהיא נשמעת.

מסתור – ערן ריקליס

eran-riklisלפני כמה שבועות, בתוך תקופה של כמה ימי שקט שבהם לא ראיתי סרטים והעבודה היתה מועטה, פתאום נזכרתי בערן ריקליס. פתאום חשבתי לאן הוא נעלם. כי ריקליס, בעיניי, הוא סוג של וורקוהוליק. אדם שהולך קדימה כל הזמן. חלק מהסרטים שהוא יוצר מצליחים, חלק לא, אבל ריקליס פשוט הולך קדימה. אני מודה שאת סרטיו האחרונים פחות חיבבתי ("ערבים רוקדים" היה בינוני בעיניי, "פלייאוף" היה לא טוב, ו"זייתון" היה בסדר, לא יותר), אבל לטעמי ריקליס הוא במאי שתמיד מסקרן אותי, כי יש לו דרך לשלב את הפופולרי עם האישי, ולעשות את זה בצורה סוחפת ("הכלה הסורית" הוא סרטו היפה ביותר לטעמי, וגם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" היה טוב. אהבתי גם את "צומת וולקן" ואפילו את "זוהר", למרות שאת השירים של זהר ארגוב אני פחות אוהב).

והנה, בשורה וחצי, סקרתי לפחות שישה סרטים של ערן ריקליס. אדם שעושה סרטים. הרבה. והוא קצת נעלם לי. אז הנה הוא חוזר. וכמו שהוא עושה בשנים האחרונות, ריקליס עושה הפקות יותר ויותר אמביציוזיות. הוא מנסה לפרוץ לשוק הבינלאומי. ב"זייתון" שיחק סטיבן דורף בתפקיד הראשי. ב"פלייאוף" שיחק דני יוסטון בתפקיד ראלף קליין, המאמן האגדי של מכבי תל אביב. וגם הסרט החדש הוא קו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית, ולהבנתי הוא מתרחש ברובו בברלין.

הזכרתי קודם שבזמן האחרון אני משלים פערים, וצופה לאחרונה ב"שטיסל". אחת הקבועות מהסדרה הזו, נטע ריסקין, משחקת בתפקיד הראשי. לצידה משחקת שחקנית איראנית (אני מניח שזה יעשה כותרות כשהסרט יצא) בשם גולשיפטה פארהאני. עלילת הסרט תעקוב אחרי סוכנת מוסד (ריסקין) שנוסעת לברלין כדי לשמור במשך שבועיים על "לבנונית אחת" (פארהאני) שעובדת בשביל ישראל. המוסד מבקש לחלץ את הסוכנת הזרה, ולהעניק לה זהות חדשה, והוא זקוק לזמן. לשבועיים. אבל הטרור האיסלאמי הקיצוני מגיע גם לאירופה, ומאיים למצוא את "הלבנונית האחת" גם באמצע ברלין. 2 נשים, דירת מסתור, במאי שאפתן עם רקורד מוכח, 2 שחקניות גם הן עם רקורד מוכח, ופרויקט שאולי יחזיר לי את ערן ריקליס שאני אוהב. מסקרן.

נילס – רם נהרי

nahariקומדיה רומנטית זה דבר שכבר כמעט הפסיקו לעשות. או לפחות לעשות טוב. עושה רושם ש"נילס" יהיה הסרט הזה שיהיה בו הרבה לב ורגש, וגם לא מעט הומור. לכאורה, סיפור קשה: גיבור הסרט הוא בחור צעיר, נגן קלאסי מחונן. הוא גם סובל מהפרעות נפשיות, ונכנס ויוצא תדירות ממוסדות טיפוליים. באחד האשפוזים שלו הוא פוגש בחורה צעירה המאושפזת שם בגלל אנורקסיה. הם בורחים ביחד מהמוסד, ומבלים לילה אחד של רומנטיקה מהסוג הלא קונבנציונלי, לילה אחד של אהבה, שהיא בפני עצמה מצב לא נורמלי, אבל מי כאן נורמלי מלכתחילה?

רם נהרי ביים בעבר סדרות טלויזיה כמו "אהבה זה כואב" ו"מקימי", וכמה סרטים קצרים. "נילס" הוא סרט הקולנוע הראשון שלו, ונדמה לי שלפחות בשלבי הפרה-פרודקשן, האנשים ששמו כסף על הסרט הזה (כולל חברת הפקה צרפתית בשם "טאבו טאבו") מאוד מאמינים בתסריט הזה (של ניתאי גבירץ, שחקן מעניין רוב הזמן. "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן, למשל).

באומשלאגר – האראלד זיכריץ

harald-sicheritzלסיום הסקירה הזו של הסרטים הישראלים החדשים של 2017, סרט אוסטרי. שמתרחש בישראל. לפי מה שקראתי, זה נדמה כמו "פלאפל אטומי". קומדיה מטורפת על המצב.

גיבור הסרט הוא, מן הסתם, אחד בשם באומשלאגר. קצין בכוחות האו"ם המוצב בגבול הצפוני של ישראל. יש לו אשה בבית, באוסטריה, מאהבת ישראלית, וגם אחת לבנונית. מאפיונר ישראלי סוחט אותו כדי שיעביר עבורו סמים מלבנון לישראל. המאהבת הישראלית מבקשת להתקבל לתפקיד רשמי באו"ם, ואסור שידעו שהיא נמצאת בקשר רומנטי עם קצין או"ם. המאהבת הלבנונית מתכננת בריחה לאוסטריה עם הבאומשלגר. ואשתו של הבאומשלגר טסה לכאן מאוסטריה כדי לבדוק מה בעלה בדיוק עושה כאן, שהרי הוא כבר היה צריך להגיע לחופשה. היא נוחתת בנתב"ג, אבל במקום לנסוע לצפון, היא טועה בדרך ומגיעה לים המלח, שם היא נעזרת בשירותיו של מדריך בדואי. עם הבאומשלאגרית מגיעים לישראל גם אנשי חקירות פנים של האו"ם – אחת נורבגית לא מנוסה, ואחד גרמני עם פוסט טראומה.

בקיצור: סרט פסיכי. אני דווקא אהבתי את "פלאפל אטומי". אולי גם את זה אני אוהב (ואני תמיד אוהב את מורן רוזנבלט. גם היא כאן. הפעם היא תראה את הצד הקומי שלה).


עד כאן סקירה של העיקר שמחכה לנו על המסכים בישראל ב-2017. ויש עוד כמה וכמה שלא הזכרתי, אבל כבר יותר מ-2600 מילה, השתדלתי לקצר…

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

Advertisements

מחשבה אחת על “לקראת 2017 בקולנוע הישראלי: סקירה

  1. איתן, מה אני הכי אוהב בכתבות המעניינות שלך? שבסוף כל סרט אתה רושם השחקנים שלוקחים בו חלק.
    השנה מן הסתם לא עשית את זה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s