סנודן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Snowden)

אחרי שעה בערך הסרט נעצר. הדמויות בסיפור המסגרת, במלון בהונג-קונג, אומרות: בוא ניקח הפסקה. והן הולכות. נשאר סנודן עצמו, והצלמת-דוקומנטריסטית, שמקפלת את הציוד שלה. ברגע החופשי הזה סנודן מביט בחלון, ומדבר בחופשיות, מסביר את מניעיו, מסביר את המכניקה של כל הדברים שקרו לו. והבמאי, אוליבר סטון, מאייר את דבריו באנימציה ממוחשבת, ועזרים ויזואלים שונים. קליפ.

ואז הבנתי: הסרט הזה הוא לא סרט קולנוע. "סנודן" של אוליבר סטון הוא הרצאה על המצב של חופש הפרט בעולם. על איך, בשם הבטחון והפחד מהתקפות טרור, השלטון עוקב אחרי כל אחד ואחת בעולם. אחרי המיילים, והפייסבוקים, והפלאפונים, והכל בכל מכל – הם רואים אותנו בכל רגע ובכל דבר שאנחנו עושים. פומבי ופרטי. אין פרטי.

snowdenיופי. הבנתי. אבל מה עם קצת, נו, קולנוע? אתם יודעים, תסריט, דמויות, קונפליקטים, נקודות מפנה, משחק, צילום, עריכה, משהו…אין. פשוט אין. בחלק הראשון של הסרט ישנה שיחה בין סנודן לבין מי שתהפוך לבת זוגו במה שנראה כמו דייט ראשון. הם עוברים על פני הפגנה כנגד הנשיא, והיא אומרת על זה משהו, והוא לא מסכים. וזהו. בזה, פחות או יותר, מסתכמת השיחה. אין כאן פיתוח של ויכוח, התלהטות יצרים, משהו שיקרב אותי לדמויות דרך האמונות שלהן. ברגע הזה חשבתי שהתסריט הזה היה צריך מישהו כמו אהרון סורקין שיכתוב אותו. מישהו שיודע לשים בפי הדמויות שלו מילים שידברו על הנושא של הסרט, אבל גם שיראו שאיכפת להם מהדברים שהם אומרים, שזה חשוב להם, שהם מבינים את כל האספקטים של הנושא, ומגנים על דעתם בתשוקה. אין כאן את זה.

"סנודן" של אוליבר סטון הוא תיעוד קר של האירועים בחייו של אדוארד סנודן, האירועים שהביאו אותו לחשוף את העובדה שהשלטון עוקב אחרינו, אבל הסרט הזה משמיט את המניעים, את הדמויות שכל זה משפיע עליהן. מה הביא את סנודן לחשוף את הסוד הגדול הזה? איפה זה הפריע לו? מה באמת קרה לו כדי שהוא יעשה מעשה כל כך קיצוני?

הרי מערכת היחסים שלו עם בת זוגו כל כך רזה עד כמעט לא קיימת. שיילין וודלי מבוזבזת כאן לחלוטין. אין לה עם מה לעבוד. לא ידוע עליה דבר (מלבד העובדה שהיא צלמת). אין לה אופי משלה, או קריירה, או תחביבים. הקשר בינה לבין סנודן כפי שהוא מתואר בסרט הוא מאולץ, לא אמין, כך שלא האיום על הקשר מניע את סנודן. וזה גם לא יכול להיות האידאל הדמוקרטי לשמו. או לפחות לא רק האידאל הזה. על מנת שהדרמה בסרט תעבוד, זה צריך לבוא ממקום עמוק בנפשו של הגיבור. אבל אין את זה.

ואת היעדר הדרמה מנסה אוליבר סטון לכסות במיומנות טכנית, והיא אכן מרשימה ונוצצת, אבל היא גם ריקה, כי כשמגיע רגע משבר (למשל: התקפת אפילפסיה), סטון משתמש בכל מיני טריקים בימויים (עריכה מהירה, איבוד פוקוס, עיוותי סאונד, ועוד כהנה וכהנה), והטריקים האלו רק מדגישים עד כמה חסר כאן איזשהו אלמנט דרמטי שיעורר אצלי סימפטיה אל הדמות הראשית, דאגה לשלומו, חרדה לגורלו. אבל לא אכפת לי בכלל ממה שקורה לגיבור הסרט. הכל כאן נשאר ברמה האינפורמטיבית, שבאופן מיידי משליך על הנמשל המוסרי. הצרה היא שאם לא אכפת לי מגיבור הסרט, לא אכפת לי גם מהמסר שלו, וכך, כשאמירה מהסוג של "אולי עכשיו יושבים בבית הלבן הגוד-גאייז, אבל אם דיקטטור יתפוס את השלטון וישתמש בטכנולוגיה שהשלטון הנוכחי משתמש בה כדי לעקוב אחרי כולם, אז כל מה שקרה בגרמניה בשנות ה-30 יחזור ביתר שאת" – כשאמירה כזו נזרקת לאויר ואני חושב על הנשיא האמריקאי החדש ואישיותו הלא יציבה וחרד – אולי יש כאן משהו חשוב, אבל לא ממש אכפת לי מזה, כי לא ממש אכפת לי מהדמות שאומרת את זה, כי אני לא ממש רואה את ההשפעה של כל זה עליו, על חייו, ודרך זה על חיי.

אדוארד סנודן הוא אולי גיבור שהקריב את עצמו למען בטחונם האישי והפרטי של מיליונים. הגיע לו סרט טוב יותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סנודן: הביקורת

  1. אני מאוד ציפיתי לסרט הזה ודיי התאכזבתי גם כן.
    מה שכן אהבתי את השיר מתנגן בסיום, בכתוביות:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s