יצורים ליליים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nocturnal Animals)

צריך לומר מראש: מדובר בסרט פגום, שחלק לא קטן ממנו לא עובד דרמטית. אבל הו, הבו לי כל שבוע סרט פגום שכזה. סרט מרשים מאוד, אינטלגנטי, מעורר מחשבה, מטריד מנוחה. סרט שיש בו כוונה, גם אם היא לא תמיד אפקטיבית. עשרה סרטי קומדיה אמריקאית מטופשת או אקשן הוליוודי זניחים לא ימלאו את נפשי כמו סרט פגום אחד כזה.

NOCTURNAL ANIMALS"הייתי צריך להרוג אותו!" זועק באחד הרגעים בסרט ג'ייק ג'ילנהול. על זה הסרט. אחרי שב"סינגל מן", סרטו הראשון (והיפהפה והמרגש) של טום פורד, גילה הבמאי הזה חמלה אנושית רבה, בסרטו השני הוא הולך לקיצוניות השניה. ב"יצורים ליליים" מנסה טום פורד להיות יותר האנקה מהאנקה. המאסטר האוסטרי שמציג אכזריות אנושית כבסיס האנושות מהווה, במידה מסוימת, נקודת התייחסות לסרט הזה. אבל פורד הולך אפילו שלב נוסף קדימה: לא רק שהוא מדהים אותנו עם המחשבה שהאדם רע מיסודו, הוא אפילו מבקש את זה. "הייתי צריך להרוג אותו" מבטא את הרצון של הדמות הראשית להיות רע, אכזרי, חסר רחמים. מסע הנקמה ברוע המוחלט הזה מביא את האדם הפשוט הזה אל אותה תכונה לכאורה לא רצויה –  הרוע המוחלט. ב"יצורים ליליים" אומר פורד שלא רק שאנחנו, כקהל, צריכים להסתכל במראה ולהבין שהאדם רע מיסודו, אנחנו צריכים לייחל לרוע שבתוכנו, לחבק אותו, להוציא אותו החוצה. הרי כבר מההתחלה מהמם אותנו פורד עם התנגשות חזקה בין הכיעור המוגזם לבין היופי המרהיב. נשים שמנות מאוד מאוד מאוד רוקדות בעירום מלא בסביבה צבעונית ומרהיבה. היופי האנושי מול הכיעור שבנו – מה רצוי, מה ינצח, מה יצא החוצה אל פני השטח, מה ישאר ולא יבוא לידי ביטוי.

האנקה עושה קולנוע כמעט סטרילי. הוא מציג אנשים פשוטים בסביבה בורגנית מנומסת, נקייה, ומצוחצחת, ואז הוא מדהים אותנו עם הרוע המדמם (שאצלו הוא בעיקר פסיכולוגי, אבל גם פיסי). פורד, למרות המיומנות הגדולה שלו בעריכה של שלושה סיפורים במקביל, למרות העבודה המרשימה שלו עם שחקנים, ולמרות הצילום והעיצוב הצבעוניים ומשכרי החושים – הבמאי הזה לא מקדיש מספיק זמן להכנת השטח לבואו של הרוע. הדרמה עפה מהחלון אם הדמויות סטריאוטיפיות מדי, לא מבוססות מספיק. הגבר חלשלוש מדי ולא ממש יודע איך להתנהג, הנשים משקשקות מפחד, משל היו ילדות מבועתות בסרט אימה זול, והפסיכופט, טוב הוא פסיכופט מרשים, אבל הסביבה שבה הוא פועל לא מעניקה לו קונטרה מספקת כדי שאני אחווה את הקיצוניות המטורפת שלו. הוא היה יכול להיות אנטון שיגור שכזה (הרוצח יוצא הדופן מ"לא ארץ לזקנים" של האחים כהן), אחד שיש לו הגיון מיוחד משלו, אבל הדמויות מסביבו לא מספיק נורמליות, אז הוא לא מספיק בולט.

איימי אדמס חווה את הסיפור המרכזי של הסרט רק בהבעות פניה, והיא אדירה ונפלאה, וברור שמשהו מאוד עמוק עובר עליה. לא ממש ברור מה, וזה מסקרן, אבל אין לזה ספיציפיקציה, וזה חסר תסריטאית, וכשזה מגיע, בחלק השני של הסרט, זה מעט מדי, ומאוחר מדי מכדי להשאיר סימן. ולמרות זאת, הסצינה האחרונה, שהיא, בעיקרה, סצינה סתומה ולא ממש ברורה, באה בעיניי להראות שהאהבה מתה. שהרכות האנושית עפה מהחלון, לא קיימת יותר, והדמות של ג'ייק ג'ינלנהול השלימה את המהפך שלה מגבר חלש (פיסית ונפשית) לגבר אכזר. אמנם הדמות שלו לאורך הסרט לא מספיק מפותחת, והמהפך לא מנומק מספיק (כלומר, הוא ברור למדי מהדברים שקורים לו, אבל הסרט לא מצליח להראות לי את השינוי מבפנים, מתוך הנשמה שלו, אלא רק מבחוץ, בגלל הדברים שקורים לו) – ולכן הסרט הזה מרשים מאוד, אבל לא עובד דרמטית.

סרט מרתק לחשוב עליו, סרט מרשים מאוד להסתכל עליו, ועם זאת סרט לא מספיק טוב. סרט שכדאי לראות, למרות פגמיו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s