שתיקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Silence)

אני צריך לומר מראש שבכל הקשור למקום של היצירה הזו בין שאר היצירות בקאנון של אחד הבמאים הכי נחשבים בעולם, מרטין סקורסזה – קטונתי מכדי לכתוב על כך. אני יכול לדבר על הסרט הזה בלבד (וגם על זה בקושי).

כי הבנתי הקטנה מיחסת לסרט הזה נסיון לבחון את אמונתו של הגיבור (ושל קהל הצופים) באלוהים, למרות שהוא לא עונה לנו. אנחנו מתפללים לשתיקה. למשהו אמורפי. למישהו שעונה לנו, אם בכלל, בסמלים. בסימנים. באירועים שאנחנו מפרשים כאילו הם נשלחו מלמעלה, אבל אנחנו לא בטוחים. איך אנחנו יכולים להאמין במשהו/ מישהו שלא באמת עונה לנו על השאלות?

שאלות מרתקות, קיומיות, בסיסיות מאוד לחיים שלנו על פני האדמה. חבל שהסרט עצמו לא באמת נכנס לעובי הקורה. לא באמת בודק את ההשפעה של חיי הרוח על החיים היומיומיים שלנו.

silenceהבעיה העיקרית שלי עם "שתיקה" היא הריחוק שלו. המבט הקר שלו בדמות הזו, שעוברת עינויים שונים ומשונים לכל אורך הסרט (המאוד ארוך) הזה. כי יש משהו מאוד לא ברור בתסריט של הסרט. הוויס-אובר המלווה חלקים גדולים מהסרט חושף את חולשותיו. שוב ושוב הוא מתאר את הרגשותיו למול המתרחש. במקום לתת לי להרגיש את מה שהוא מרגיש, הוא חוזר ואומר: הרגשתי צער/ אהבה/ חמלה או כל רגש אחר כלפי היפנים הפשוטים, או כלפי עצמו. הרי זה קולנוע. אל תספר לי את הסרט. תראה לי אותו. תגרום לי להרגיש את הנפש של הגיבור מבלי לומר את המילים המפורשות. תגרום לי להבין את המחשבות, את המשבר שלו, מבלי לומר בפירוש: אני במשבר (מה גם שבחלקו האחרון של הסרט, הוויס-אובר עובר שינוי, ובמקום לספר לי על הרגשותיה של הדמות הראשית, הוא מספר על מישהו שמספר על הדמות הראשית ומה שעבר עליה, כלומר, במקום להתקרב לדמות, הסרט לוקח עוד צעד אחורה).

מהבחינה הזו, דווקא יש דמות אחת בסרט שכן מצליחה לעבור אלי באולם. דמותו של מורה הדרך היפני, קיצ'יג'ירו. הדמות הזו חלשת אופי, נכנעת בקלות לפיתויים, אבל גם מתייסרת בעקבות המעשים שלו, ומבקשת סליחה שוב ושוב. הכאב שלו על חולשותיו עובר את המסך בצורה ישירה וכנה, ללא תיווך מלאכותי של וויס-אובר, או הסברים אחרים, והרגעים שלו בסרט נוגעים ללב. חבל שהוא דמות משנית בסרט, ונוכחותו על המסך יחסית מעטה.

כי שאר הדמויות מדברות את הרגשות והמחשבות שלהן, במקום לתת לי להרגיש אותם. והדבר בולט במיוחד בשיחות של גיבור הסרט עם האינקוויזיטור הראשי, שיחות שהופכות לדיונים דידקטיים ופילוסופים על מהותה של הנצרות, והאם בכלל ניתן להטמיע את הדת בנפשם של האנשים (ביפן, או בכלל). הדיונים האלו, ולמעשה, חלק לא קטן מהסרט, הם המקום שבו הסרט לא עובר דרך הלב, שהרי הדת היא קודם כל אהבת השם, אלא דרך הראש, הבנת המכניקה של האמונה. אבל אם עבודת האל לא נעשית מתוך כוונה, אלא מתוך שכנוע קר ואנליטי, אין בכך באמת אמונה. והסרט הזה אנליטי מדי.

כפי שאמרתי בהתחלה, קטונתי מלהעיר על מכלול יצירתו של מרטין סקורסזה, ועם זאת, אני יודע שהוא ידוע בצילום האנרגטי שלו. כאן, ב"שתיקה", הוא רגוע ושקט, כמו שמו של הסרט, אבל מדי פעם בורח לו הסקורסזה. לפעמים יש שוט במהירות מסחררת, או מצלמה שעולה על מנוף כדי להדהים אותנו בנופים הנפלאים שברא לנו האל. הצרה היא שהשוטים האלו בודדים, ומפריעים לסגנון הכללי, שהוא שקט יותר, סטטי, ללא מוסיקה. הפרעות הסגנון האלו מפריעות לי לחוות את הסרט הזה כיצירה אחת הומוגנית ושלמה. מה גם, שהסרט אכן ארוך למדי (קרוב ל-3 שעות), ובסופו של דבר, הוא מצעד אינסופי של זוועות ועינויים שמהווים מבחן אמונה לדמות שלא מעניינת אותי מספיק. ויה דולורוזה שלא ממש כואבת לי, או לא מספיק מעניינת אותי.

סרט יפהפה לעין, מעניין, אבל מרוחק רגשית, קצת מתיש, וברגעים מסוימים קשה לצפיה דווקא בגלל הריחוק שלו. חוויה קולנועית שאני מאוד חלוק בדעתי כלפיה. מעריך את המחשבה והכוונה, אבל לא ממש אוהב את התוצאה הסופית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שתיקה: הביקורת

  1. ראיתי את the inside men
    הקוריאני הזוכה….
    סרט ענק..על עיתונות,הון,שילטון…
    מומלץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s