ג'ילדה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Gilda, no me Arrepiento de este Amor)

קל מאוד ללגלג על הסרט הזה. סרט על זמרת פולקלור ארגנטינאית, עם מוסיקה פשוטה, יש כאלו שיגידו נחותה, ללא תחכום, עם כוכבת הטלנובלות נטליה אוריירו בתפקיד הראשי. לא סרט איכות. ממש לא.

אבל אני אוהב את הסרט הזה. זה כמו שמישהו יעשה סרט על זמרים של מוסיקה מזרחית, שאני לא אוהב.

רגע, כבר היה אחד כזה. אני לא מחובבי זוהר ארגוב, אבל את הסרט עליו דווקא אהבתי. לא בגלל הנוסטלגיה, כי אני לא מתרפק על המוסיקה הזו. לא גדלתי על זה. אבל הכניסה לחיים של האנשים האלו – זה כן מעניין אותי. וכשזה נעשה בכשרון (מאז ועד היום, זה תפקיד חייו של שאול מזרחי), זה סוחף ומרגש.

בהבדל מזוהר ארגוב, ג'ילדה, מסתבר, לא הסתנוורה מהתהילה. לא סמים, לא עושר ורצון לטרוף עוד ועוד. לא פחד מהנפילה. כל מה שעניין את ג'ילדה היה להישאר אותה בחורה פשוטה מהעיירה. היא מעולם לא קפצה מעל הפופיק. אדם פשוט ממקום פשוט ששרה מוסיקה פשוטה, ושנשארה פשוטה גם כשמגיעה ההצלחה הגדולה. והו, היא מגיעה. וכמה היא נבוכה כשהאהבה הגדולה שוטפת את הנשמה. ועדיין היא נותנת אהבה חזרה. סצינה אחת שבה אשה אחת מבקשת ממנה ברכה, משל היתה רב חשוב, מרגשת מאוד בגלל הצורך להישאר פשוטה. מה פתאום, שאני אתן לך ברכה? מי אני בכלל? אבל בסדר, שיהיה, אם זה יעשה לך טוב…

gildaכזאת היתה ג'ילדה. והפשטות הזו קנתה אותי (בטקס קבלת איזשהו פרס היא מביאה את הבנות שלה איתה. כי היא לעולם לא שוכחת את הבסיס שלה, את המשפחה שלה). ומסתבר שגם סרט הקולנוע שמבקש לספר את סיפור חייה מתנהג בפשטות הזו: המניפולציות שלו שקופות, לא מתוחכמות, אבל אפקטיביות ומרגשות. כבר מההתחלה, מסצינת ההלויה, עם המוסיקה העולה לאט, עם הגשם המטפטף, עם הקהל הבוכה, ועם ההמשך עם המצלמה שיוצאת ביחד עם ארון הקבורה – היה קשה לי לעצור את הדמעות. וזה עוד לפני שידעתי מי זאת הג'ילדה הזו בכלל. לורנה מוניוז קוראים לבמאית של הסרט. והיא מתגלה כאחת שיודעת את העבודה. מספרת סיפור פשוט באמצעים פשוטים, ויודעת לא להיות פומפוזית, ודווקא בגלל זה היא מגיעה אלי. וזה לא שאין רגעים שבהם אני לא מרגיש את הבימוי, כי אכן יש כמה קטעים שבהם הבמאית מתערבת בצורה משמעותית, אבל הכל נעשה בשקט ובבטחון, והקולנוע הזה לא מכביד ולא בא במקום האנשים שעליהם מספר הסרט, אלא עוזר לרגש של הסיפור לצאת (והדבר בולט במיוחד בסצינת תאונת הדרכים ופעימות הלב. בימוי נוכח, ועם זאת לא כזה שלוחץ בכוח).

לפני כחודש וחצי התפרסמה בארגנטינה רשימת המועמדויות של האקדמיה הלאומית שלהם לקולנוע לפרס הסוּר, האוסקר שלהם. כתבתי על זה כאן בבלוג, ודרך הפוסט הזה התודעתי גם לסרט הזה, שמועמד ל-12 פרסים. מהר מאוד הסרט מצא את דרכו למסכים בישראל. החלטה אולי תמוהה, כי מעולם לא שמעתי על הזמרת הזו, ועל שיריה העממיים, כך שסרט על זמרת שאני לא מכיר לא אמור למשוך את תשומת ליבי, אבל הסרט הזה הוא אוניבסרלי, ומדבר על זמרת שמביעה בצורה פשוטה (ושמחה, וסוחפת למדי) את רגשותיה הכנים של אשה קשת יום במקום לא זוהר ושכוח אל, מקום שחלק גדול מאיתנו גרים בו, אם זה שכונה בבואנוס אירס, או בפתח תקוה. ואם יש זמרת שמדברת אלינו בגובה העיניים, שווה להקשיב לה (והסרט מלא במוסיקה של ג'ילדה. ועכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני מגנן את השירים שלה בלופ ביו-טיוב).

אולי לא הדבר הכי מושך את העין במבט ראשון, סרט שנקרא "ג'ילדה". אבל שווה להעניק לו תשומת לב. סרט יפה ומרגש לטעמי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s