פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2017: המועמדים

בשנים האחרונות אני עוקב גם אחרי הנעשה בקולנוע הקנדי, ובחלונות הראוה שלו – פרסי האקדמיות לקולנוע שם. שתי אקדמיות יש שם בקנדה, אחת של מדינת האם, קנדה, ואחת של חבל קוויבק השואף לעצמאות. השנה, האקדמיה הקוובקית עושה כמה שינויים, ביניהם גם דחיית הטקס ממרץ ליוני (ותוך כך הבדלתו מהטקס של האקדמיה האם), כך שהדיווח על הנעשה בקוויבק יעשה בשלב מאוחר יותר של השנה. בינתיים האקדמיה הקנדית ממשיכה בשלה, ופרסמה אתמול את המועמדויות שלה לפרס הסרט הקנדי הטוב ביותר לשנת 2016.

והמועמד המוביל הוא הבמאי הנודניק שאי אפשר לברוח ממנו, קסאויה דולאן. בשנה שעברה הוא הציג את סרטו האחרון, "רק סוף העולם"  (Juste La Fin Du Monde), בפסטיבל קאן. לעומת התשבוחות שסרטו הקודם (והנורא לטעמי) "מאמי" קצר, הסרט האחרון שלו נתקל בכתף קרה מהמבקרים. בחור צעיר שעף מהקן המשפחתי לפני שנים חוזר עכשיו כדי להודיע להם שהוא גוסס. הו. כיאה לדולאן, ילד מגודל שכמותו, הוא השיב בגסות לטענות המבקרים. כיאה לדולאן, מדובר בסימפוניה של צעקות, ויכוחים, וצרחות מחרישות אזניים, מה שלא מנע מחבר השופטים בקאן להעניק לו את הפרס השני של הפסטיבל. ועכשיו גם האקדמיה הקנדית מכבדת את הבן יקיר לה קנדה, והסרט הזה מוביל את המועמדים עם 9 מועמדויות: פרס הסרט, בימוי (דולאן), שחקנית משנה (נטאלי באי הותיקה, החוזרת לשתף פעולה עם דולאן לאחר שכיכבה גם בסרט קודם שלו, "לורנס בכל מקרה"), שחקן משנה (וינסנט קאסל, מ"מלך שלי", "ברבור שחור", ועוד הרבה סרטים טובים), תסריט מעובד (דולאן), צילום, איפור, סאונד, ועריכת סאונד.

"רק סוף העולם" יעלה בקרוב בישראל, בבתי קולנוע "לב".

עוד מועמד מוביל לפרס הוא סרט שכבר הוקרן בישראל בשנה שעברה, ודי נשכח. סרט שכיוון כנראה לאוסקר (ביוגרפיה של דמות אמיתית, סיפור חשוב, זכויות שחורים) אבל לא פגע כי הוא כנראה לא היה מספיק טוב (לא ראיתי), אז הוא די נקבר ונשכח. מדובר ב"המרוץ" (Race), סיפורו של האצן השחור ג'סי אוונס, ונצחונו באולימפיאדת ברלין 1936 מול עיניו הבוחנות של היטלר. "המירוץ" מועמד ל-8 פרסים: פרס הסרט, שחקן, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, אפקטים, סאונד, ועריכת סאונד.

ואלו הסרטים המובילים את רשימת המועמדים. אבל יש עוד כמה לא מוכרים ברשימה. הנה סקירה של הבולטים בהם: להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

יצורים ליליים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nocturnal Animals)

צריך לומר מראש: מדובר בסרט פגום, שחלק לא קטן ממנו לא עובד דרמטית. אבל הו, הבו לי כל שבוע סרט פגום שכזה. סרט מרשים מאוד, אינטלגנטי, מעורר מחשבה, מטריד מנוחה. סרט שיש בו כוונה, גם אם היא לא תמיד אפקטיבית. עשרה סרטי קומדיה אמריקאית מטופשת או אקשן הוליוודי זניחים לא ימלאו את נפשי כמו סרט פגום אחד כזה.

NOCTURNAL ANIMALS"הייתי צריך להרוג אותו!" להמשיך לקרוא

סנודן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Snowden)

אחרי שעה בערך הסרט נעצר. הדמויות בסיפור המסגרת, במלון בהונג-קונג, אומרות: בוא ניקח הפסקה. והן הולכות. נשאר סנודן עצמו, והצלמת-דוקומנטריסטית, שמקפלת את הציוד שלה. ברגע החופשי הזה סנודן מביט בחלון, ומדבר בחופשיות, מסביר את מניעיו, מסביר את המכניקה של כל הדברים שקרו לו. והבמאי, אוליבר סטון, מאייר את דבריו באנימציה ממוחשבת, ועזרים ויזואלים שונים. קליפ.

ואז הבנתי: הסרט הזה הוא לא סרט קולנוע. "סנודן" של אוליבר סטון הוא הרצאה על המצב של חופש הפרט בעולם. על איך, בשם הבטחון והפחד מהתקפות טרור, השלטון עוקב אחרי כל אחד ואחת בעולם. אחרי המיילים, והפייסבוקים, והפלאפונים, והכל בכל מכל – הם רואים אותנו בכל רגע ובכל דבר שאנחנו עושים. פומבי ופרטי. אין פרטי.

snowdenיופי. הבנתי. אבל מה עם קצת, נו, להמשיך לקרוא

תיקון: הביקורת

לחיים אהרון יש תשוקה יוצאת דופן לחיים.

חיים אהרון הוא בחור מיוחד. חסר מנוחה.

חיים אהרון הוא בחור צעיר. ישיבה בוחר.

חיים אהרון מבקש לדעת על העולם.

חיים אהרון קורא בספרי הקודש, מתפלל באדיקות.

חיים אהרון מבין שיש קדושה בעולם, קדושה אלוהית, אבל החיים שלו, הסגורים בין ארבע קירות של הישיבה, ובין שתי כריכות ספר הקדושה, החיים האלו לא מספקים.

חיים אהרון נע ונד בין קיצונויות. הוא מפיל בטעות סידור תפילה לרצפה, ומחליט שהדרך הנכונה לכפר על כך היא לצום. הוא מגיע לטבילה במקווה והוא נכנס ויוצא במהירות.

אבל כשחיים אהרון נמנע, לבקשת אביו, מהליכה למקווה בגלל מזג האויר, הוא מנצל את הרחצה במקלחת הביתית כדי לשחק עם עצמו, עינוג מיני. חטא או הכרח גופני נעים, לא משנה. חיים אהרון רוצה לטרוף את העולם.

ואלהים, בסרטו של אבישי סיון, מאפשר לו.

זה התיקון. אלהים לא יתן לחיים אהרון למות עד שהוא באמת יחיה, יבין את החיים לא כמו שהם כתובים בספר, אלא כפי שהם באמת.

tikkun3סוף סוף, אחרי יותר משנה וחצי שהסרט הזה מסתובב בעולם, הנה מגיע "תיקון" להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בישראל. סרטו הכל כך מיוחד, שונה, בוטה, עדין, מדהים, מרהיב, מלא דמיון, ילדותי, בוגר, עמוק, מעצבן, ברור, חידתי, מרתק, נפלא של אבישי סיון – הנה הוא להמשיך לקרוא

פרסי רוברט 2017: המועמדויות

ושבוע אחרי ששבדיה פרסמה את המועמדויות לפרס האקדמיה שלה, גם השכנה מדרום מתמרקת לטקס פרסים משלה. וכשלארס פון טרייר מתחיל (סוף סוף) לעבוד על הפרויקט החדש שלו, שיהיה מוכן, כנראה, רק ב-2018, כמה וכמה סרטים מעניינים אחרים ממלאים את רשימת המועמדויות.

ראשית, שני סרטים שאנחנו כבר מכירים, וחלקנו כבר ראינו:

"הקומונה" (Kollektivet) של תומס וינטרברג, שהוקרן בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל ברלין בדיוק לפני שנה, וקצת אח"כ הוקרן גם בישראל מסחרית (אני ממש שנאתי את הסרט הזה), הסרט הזה מועמד ל-11 פרסי רוברט: פרס הסרט, הבימוי (וינטרברג), תסריט מעובד (וינטרברג וטוביאס לינדהולם, הבמאי של "מלחמה" ו"חטיפה"), שחקן (אולריך תומסן), שחקנית (טרינה דירהולם, שגם זכתה בפרס המשחק על הסרט הזה בפסטיבל ברלין בשנה שעברה), עיצוב אמנותי, צילום, תלבושות, איפור, עריכה, וסאונד.

הסרט המוכר השני שמככב ברשימת המועמדויות של האקדמיה הדנית הוא "דוגמניות ושדים" (Neon Demon), מאת הבמאי שהוא שד בפני עצמו, ניקולס וינדינג רפן. את הסרט המרשים-אך-מגוחך הזה ראיתי בפסטיבל ירושלים, והוא השאיר את רישומו על לא מעט אנשים. אני, לכל הפחות, לא ממש אהבתי את הסרט, אבל אני עדיין מסוקרן מכל דבר חדש שהשד המופרע הזה יוצר. "דוגמניות ושדים" מועמד גם הוא ל-11 פרסי רוברט: פרס הסרט, בימוי (רפן), תסריט מקורי (רפן, בשיתוף שניים אחרים), שחקנית (אל פאנינג), צילום, איפור, עריכה, סאונד, מוסיקה (השותף הקבוע של רפן, קליף מרטינז), שיר מקורי, ואפקטים.

ועכשיו לפירוט קצר על הסרטים המועמדים לפרס האקדמיה הדנית ששמם עדיין לא הגיע לאוזניי להמשיך לקרוא

האיש האחרון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Z for Zachariah)

הסרט הזה הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל סאנדאנס, בינואר 2015. בעולם הדיגיטלי והמהיר של היום, לקח לסרט הזה רק שנתיים להגיע להקרנות מסחריות בישראל. הוא כבר כמעט עלה כאן לפני קצת יותר משנה, אבל רק כמעט. הוא עולה עכשיו, ורק אחרי שראיתי את הסרט הבנתי את ההיסוס.

כי "האיש האחרון" הוא סרט יפהפה, אבל סתום. סוג של משל מעניין מאוד, אבל עם נמשל לא ברור. קרייג זובל, הבמאי, התגלה לפני כמה שנים עם סרט נודניקי, עקשן, אבל די מדהים, שנקרא "ממושמעת" (Compliance). סרט דל תקציב מאוד שסיפר סיפור (אמיתי, מסתבר) על מנהלת משמרת בבורגריה כלשהי שגבר מסוים מותח אותה בטלפון, ובעודו מתחזה לשוטר, הוא גורם לה לעשות מעשים איומים ונוראים, בשם החוק, כביכול. סרט קטן-קטן, אבל עם סיפור עצום. הסרט הבא של אותו קרייג זובל הוא כבר סיפור אחר. הוא נראה הרבה יותר מושקע, יפה מאוד לעין, עם תמונות נוף עוצרות נשימה (שמצדיקות את ההגעה לקולנוע. צילומים כאלו צריך לראות על מסך גדול), אבל הסרט עצמו, גם כאן, הוא בעצם קטן. רק שלושה שחקנים יש בסרט הזה. ללא שחקני משנה. ללא ניצבים. מעט מאוד לוקיישנים. סרט קאמרי פצפון, שמבקש להתלבש בגלימה שגדולה עליו בכמה מספרים.

z-for-zachariahכי לא רק הצילום נראה כאן מפואר, והעבודה עם המוסיקה מרשימה, אלא גם נדמה לי שהסרט הזה מנסה לספר לי משל מסוים על להמשיך לקרוא

להתאהב מעל הראש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Un Homme à la Hauteur)

לורן טיראר. השם אולי לא אומר לכם כלום, אבל כבר ב-2004 סימנתי אותו כבמאי מסקרן עם הקומדיה המשעשעת "סיפור חיי" (במקור: Mensonges et Trahisons). כמה שנים לאחר מכן הגיע "מולייר", סרט נפלא בעיניי, שמעבר לסיפור ההסטורי שבו, טיראר פרס בו את האני מאמין האמנותי שלו: קומדיה בשבילו היא ז'אנר נעלה ואיכותי ממש כמו כל דרמה. היא נחוצה לנשמה, וכשהיא טובה, היא אינה נחותה מכל יצירה איכותית אחרת בכל ז'אנר אחר. וב"מולייר" טיראר הכריז שזה מה שהוא הולך לעשות.

מאז "מולייר" הוקרן בארץ רק עוד סרט אחד שלו, "החברים של ניקולא" (גם הוא משעשע מאוד), אבל מכיוון שמאז הוא נגע בנושאים שמדברים בעיקר לצרפתים, אבל אומרים מעט מאוד ללא-צרפתים ("ניקולא" וסרט ההמשך שלו הם עיבודים לקומיקס צרפתי ידוע, וכך גם "אסטריקס ואובליקס"), הסרטים שלו נעדרו מהמסכים הישראלים כמעט עשור. והנה עכשיו הוא חוזר. וכמו תמיד, עם עוד קומדיה. וכמו תמיד, אפשר לסמוך על טיראר. גם כאן הוא מוכיח שהוא במאי קומי מעולה, עם טיימינג מושלם, עם בימוי שחקנים נהדר, ועם יכולת מצוינת לתזמר את הקצב של הסיפור ואת הסיטואציות לכדי קומדיה מצחיקה מאוד שסוחפת אותי באולם לכדי טריפ מענג.

homme-a-la-hauteurטיראר לא מבזבז זמן. כבר בסצינה הראשונה אנחנו מכירים את שתי הדמויות הראשיות, נשבים בקסמן. בסצינה השניה הסיטואציה הבסיסית של הסרט כבר עומדת, ובסצינה השלישית אני  מוקסם לגמרי  מהרומנטיקה הסוחפת ומגיצי האהבה שעפים באויר (ולסצינה הזו, לכאורה זניחה במרקם הכללי של הסרט, יש פיי-אוף מרגש וגם מצחיק בסוף הסרט). להמשיך לקרוא