בן גוריון אפילוג: הביקורת

סרט נחמד. ממש נחמד. וזאת הבעיה איתו.

ben-gurion-epilogueכי אנחנו מדברים על בן גוריון. שמעתם על האיש, נכון? על השדרות שמעתם? בנמל התעופה, זה שדרכו יוצאים לחופשה ביוון/ טורקיה/ תאילנד, שם הייתם? את ההקלטה שבה הוא אומר "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישרואל, היא מדינת ישרואל", את ההקלטה הזו אתם מכירים?

אז סרט על אדם שנפטר כבר לפני יותר מ-40 שנה, אבל חי ונמצא בכל רגע בחיים שלנו היום, סרט כזה היה צריך ש להמשיך לקרוא

טוני ארדמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Toni Erdmann)

כיוון ציפיות

כשהתפרסם הליין-אפ של התחרות הרשמית בפסטיבל קאן של השנה שעברה, לא ידעתי מי זאת מארן אדה, ומה זה הטוני ארדמן הזה. אחרי ההקרנה שלו בפסטיבל בצרפת הביקורת התעלפה. הסרט הגרמני הזה הפך לסרט האהוב ביותר ע"י הביקורת העולמית ב-2016. הוא גם סומן כזוכה הבטוח באוסקר השנה (מה שכבר לא בטוח). אז אם הבאז כל כך גדול, זה גם צריך להיות סרט עצום?

אה…בערך. כן. אבל

ההתחלה מטעה. בעצם, הסרט מטעה. כי השניות הראשונות של הסרט נטעו בי חשש גדול מאוד. שוט שמצולם במצלמת כתף, הצופה בכניסה לבית. שום דבר לא קורה. המצלמה לא יציבה, אבל לא זזה. ושום דבר לא קורה.

ואז, לאט לאט, מתגנב אלינו הסרט הזה שהוא "טוני ארדמן". כי צריך לומר: כן, הוא אולי קצת ארוך מדי. ואולי היה אפשר להוריד ממנו סצינה או שתיים (בעיקר את האפילוג, שמגיע בעיקר כדי לומר במילים ברורות את המסר של הסרט, אם לא הבנתם אותו עד לאותו רגע), אבל הסרט הזה כל כך חכם באמירה שלו, כמו גם בדרך שבה הוא נעשה. כי הקצב האיטי הוא חלק מהמכניקה שממנה הוא בנוי. בקצב נבעכי משהו קורים דברים מ-א-ו-ד מצחיקים. במקום להכניס צחוקים מוקלטים, או כאלו של קהל באולפן, השחקנים כאילו מחכים שכולם יגמרו לצחוק כדי להמשיך. והפאוזות הארוכות האלו מאריכות את הצחוקים, את המבט המשונה-מוזר על המציאות שיש בסרט הזה, ובאיזשהו מקום, גם גורמות לדמויות להיכנס לי ללב.

toni-erdmann2כי זו גם ה להמשיך לקרוא

סזאר 2017: הזוכים

אמש התקיים בצרפת טקס פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית. הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר הוא הסרט "היא" (Elle). אבל לא זה מה שהיה מעניין. כי, מלבד הטקס, שהיה מגושם ושממש הזיע בנסיונות הצחקה (ולא הצליח), נדמה היה שאין השנה סרט אחד בולט. או שהיה כזה, אבל הצרפתים נתנו לו קצת פרסים, ובעיקר עודדו את יוצריו לפעם הבאה.

כי כל פעם שהשם "אלוהיות" (Divines) נזרק לאוויר, נדמה היה שהאהבה של הקהל באולם לסרט הזה היתה יוצאת דופן. והסרט הזה אכן זכה ב-3 פרסים: פרס סרט הביכורים, פרס לשחקנית המבטיחה, ופרס שחקנית המשנה. הנאומים של הזוכות היו נרגשים במיוחד, כיאה לסרט שיש בו כנראה אנרגיות נעורים סוחפות.

אבל האקדמה הצרפתית החליטה השנה לפזר את הפרסים, ולא לציין סרט אחד בלבד. וכך קרה ש… להמשיך לקרוא

גופו 2017: המועמדויות

במהלך שנת 2017 ראיתי 4 סרטים רומנים מאת 4 מהמובילים בבמאי רומניה של היום. אחד מהסרטים האלו גם הופץ מסחרית בישראל לא מזמן. אתמול התפרסמה ברומניה רשימת הסרטים המועמדים לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע. כל הסרטים שראיתי נמצאים ברשימה ואף קיבלו כמות מכובדת של מועמדויות. ויש עוד כמה סרטים ברשימה הזו שראוי להזכיר. אבל נתחיל בהתחלה:

סיירהנבאדה (Sieranevada) – כריסטי פויו

sieranevadaסרטו ה להמשיך לקרוא

עניינים אישיים: הביקורת

עד לפני קרוב לשנה לא שמעתי על מהא חאג'. לא ידעתי מי זאת. הסרט שלה אפילו הוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה, אבל זה לא אמר לי דבר. ואז ראיתי את הסרט. ו-וואו, איזו במאית נהדרת. כמה אהבה אנושית היא מבטאת בסרט הקטן-גדול הזה. איזה דיוק נהדר בהעמדות המצלמה, בהחלטה מתי להזיז את המצלמה, ומתי לקבוע אותה ללא תזוזה, ובכלל, עבודת הפריימינג של אלעד דבי הצלם, בשיתוף הבמאית, היא עבודה של דיוק כמעט מתמטי-כירורגי, אבל דיוק שיוצר הרבה רגש וצחוק.

ובתוך כל המילים הגבוהות האלו של עבודה קולנועית יש אנשים. והו, כמה אהבה יש באנשים האלו. כמה כמיהה. והרגעים הכי יפים של הסרט הזה הם הרגעים שבהם האהבות הגדולות, הסמויות של בני האדם מתגשמות.

personal affairsכי יש הרבה רעש לבן בחוץ. כי צריך לקום לעבודה כל יום. ויש מחויבויות משפחתיות. יש הורים, ואין לנו כבר כוח אליהם. ויש סבתא, שכבר לא בריאה, וצריך לשמור עליה. ויש טלויזיה שמשדרת סרטים שמייצרים חלומות של בריחה, אבל אלו חלומות לא מציאותיים. ויש ברברת אינסופית של חדשות. ויש פוליטיקה, שנכנסת אל תוך החיים, תרצה או לא תרצה (ואם אתה ערבי במדינה הזו, אז הפוליטיקה בכלל תרדוף אותך אל תוך החיים הפרטיים שלך). ובתוך כל הרעש הלבן הזה – איפה אני? איפה ה להמשיך לקרוא

דויד די דונטלו 2017: המועמדויות

ובשבוע שבו עלה על האקרנים בישראל הסרט שזכה בפרס האקדמיה האיטלקית בשנה שעברה ("זרים מושלמים". סרט בינוני מאוד, שזוכה אגב להצלחה גדולה בקופות כאן, משום מה), התפרסמו היום המועמדויות לפרס האקדמיה האיטלקית, הדוד-די-דונטלו להשנה. כמה סרטים בולטים ברשימה, ונתחיל עם מי שכבר הוקרן בישראל:

"חיים משוגעים" (La Pazza Gioia), הסרט המעצבן של פאולו וירזי, שפתח את פסטיבל חיפה האחרון, והוקרן אח"כ מסחרית בישראל (וגם צבר לו כת מעריצים קטנה) – הסרט הזה מועמד לכמות עצומה של פרסים, 16 במספר: פרס הסרט, בימוי, תסריט מקורי, הפקה, 2 שחקניות (שתי השחקניות הראשיות של הסרט מועמדות לפרס המשחק), שחקנית משנה, צילום, מוסיקה, שיר מקורי, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, עיצוב שיער, עריכה, וסאונד.

"חלומות מתוקים" (Fai bei Sogni), סרט של מרקו בלוקיו הותיק, הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון (לא ראיתי). סיפור של עיתונאי המתייסר בזכרונות על מותה של אימו בילדותו. רופאה אמפטית (ברניס בז'ו הצרפתיה, "הארטיסט") מנסה לעזור לו (תקצירים כאלו לא ממש מסקרנים אותי, כי המעבר בין הזמנים, על פניו, נדמה לי שרירותי). "חלומות מתוקים" מועמד ל-10 פרסי דויד די דונטלו: פרס הסרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן (ואלריו מאסטאנדריאה, אחד מהחבורה המתקבצת למשחק הפלאפונים ב"זרים מושלמים"), צילום, מוסיקה, עיצוב אמנותי, איפור, עיצוב שיער, וסאונד.

"הווידויים" (Le Confessioni), סרטו האחרון של רוברטו אנדו, זכה לקיתונות בוז מהביקורת העולמית, והוקרן גם הוא בפסטיבל חיפה האחרון (דילגתי עליו). סיפור של התכנסות כלכלית בינלאומית של כל מיני אנשים חשובים מהתחום. אל אותו כינוס מוזמן גם כומר שאמור לשמוע וידוי של אחד מהמשתתפים. מכאן הסרט אמור להפוך לסרט מתח, אבל לפי מה שקראתי, המתח לא מותח, הקומדיה לא מצחיקה, והסאטירה לא עובדת. "הווידויים" מועמד ל-5 פרסים: פרס התסריט המקורי, הפקה, שחקן (טוני סרוויו האהוב), שחקן משנה, וצילום.

"הנערה והעולם" (La Ragazza del Mondo), סרט יפהפה שהוקרן בפסטיבל חיפה, על נערה מכת עדי יהוה הנפתחת לעולם הגדול, ועל המחיר שהיא משלמת, הסרט הזה מועמד רק ל-2 פרסים: פרס הבמאי המבטיח, ופרס השחקן.

וצריך גם להזכיר את גבריאל מוצ'ינו. הבמאי האיטלקי הזה הוא מזמן בן בית בהוליווד. הוא מייצר סרטי דרמה מתקתקים מאוד, מתקתקים מדי ("המירוץ לאושר" עם וויל סמית', למשל). היה לו השנה סרט חדש על קו איטליה-ארה"ב שנקרא "קיץ", אבל הוא נקטל ע"י הביקורת, וכך הסרט הזה מועמד לפרס אחד בלבד, פרס השיר המקורי (של זמר מפורסם מאוד באיטליה בשם ג'ובאנוטי, זמר פופ נהדר שהוא גם חבר אישי של מוצ'ינו, שמדי פעם מביים לו קליפים ללהיטים שלו).

ולחדשות בהרחבה:

הסרט המוביל במספר המועמדויות לפרס הדוד די דונטלו הוא להמשיך לקרוא

נשות המאה ה-20: הביקורת

(שם הסרט במקור: 20th Century Women)

הסרט הזה נמשך שעתיים. ובמשך שעתיים אני יושב באולם, ומחכה שהוא יתחיל. והוא אף פעם לא מתחיל. יש רגעים של "עוד רגע", "כבר", "עוד שניה", "הנה האקספוזיציה מסתיימת", אבל העיקר אף פעם לא מגיע. ובאיזשהו שלב שקעתי ביאוש ואפילו בשעמום. כמה אפשר לחכות שהסרט כבר יתחיל. אז התחלתי לחכות שהוא ייגמר כבר.

אני לא ממש מכיר את היצירה של מייק מילס. את הסרט הקודם (משהו שנקרא "בגינרס") שלו לא ראיתי, למרות שהוא העניק את האוסקר לשחקן המשנה שבו, כריסטופר פלאמר. הסרט ההוא פשוט נראה לי לא מספיק מסקרן. על "נשות המאה ה-20" שמעתי וקראתי דברים מעניינים. חשבתי שמדובר כאן בפרויקט מאוד אישי של מילס, סוג של מכתב אהבה לאמא שלו ז"ל. וכשמגיע (סוף סוף) שוט הסיום של הסרט הזה, הבנתי שזה מה שהיה צריך להיות "נשות המאה ה-20". אבל הסרט הזה, למרבה האכזבה, בכלל לא מתעניין באמא שלו, או בבן שלה (גרסה צעירה של עצמו), או בעוד 2-3 דמויות מסביב לחיים שלהם. הסרט הזה מתעניין רק באוירה. בהבנת הסביבה של התבגרותו של הבמאי, אי שם בסוף שנות ה-70 – תחילת ה-80.

20th-century-womenאז מייק מילס מציף את הסרט שלו ב להמשיך לקרוא

זרים מושלמים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Perfetti Sconosciuti)

בשנה שעברה זה היה הסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה האיטלקית. כתבתי על זה כאן בבלוג. אם תלחצו על הלינק ותקראו את הדיווח שלי מאז תראו שהסרט זכה רק בשני פרסים של האקדמיה האיטלקית: פרס הסרט, ופרס התסריט. וזהו. קצת מעט פרסים בשביל תואר "הסרט הטוב ביותר". עכשיו, כשראיתי את הסרט, אני מבין. כי "זרים מושלמים" הוא סרט מאוד בעייתי בעיניי (ולא, אל תגידו "ספוטליייט". זוכה האוסקר האמריקאי הרבה יותר טוב מזה האיטלקי).

כי כן, יש לו רעיון משעשע, שיכול להחזיק מערכון נחמד, אבל לא בטוח שסרט שלם. וגם אם כן, הוא רעיון דידקטי למדי.

זרים מושלמים על הסט. שלישי משמאל, עם האזניות: פאולו ג'נובזה, הבמאי.

זרים מושלמים על הסט. שלישי משמאל, עם האזניות: פאולו ג'נובזה, הבמאי.

מה גם שכמעט כל הסרט מתרחש ב להמשיך לקרוא

המקום בינינו: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Space Between Us)

זה די מדהים איך סרט על יכולתה של הרוח האנושית לפרוץ גבולות מעבר לכל דמיון, איך סרט כזה אין בו טיפת אנושיות או שאר רוח.

אבל אני מקדים את המאוחר.

space-between-usלפני קצת יותר מ-25 שנה הלכתי לקולנוע לראות סרט שנקרא להמשיך לקרוא

מאחורי המספרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hidden Figures)

כבר כמה שבועות אני רואה את הטריילר של הסרט הזה ומעקם את האף. זה נראה לי קצת פשוט מדי, קצת מוקצן מדי. הצגת מצב שנראה לי היום כמדע בדיוני – השחורים נחשבים נחותים בכל רמה של החיים – מבלי באמת לתת לו ספיציפקציה – ואז לפתור את זה בעזרת סיפור אמיתי על נשים שחורות שהיו טובות יותר מכולם במתמטיקה, וידעו לחשב מסלולי נחיתה של חלליות, ובכך עזרו להביא את האדם האמריקאי אל החלל. העצמה נשית שחורה פשוטה מדי. ככה חשבתי. ואז הסרט הזה התחיל לקבל תשומת לב יוצאת דופן – קודם כל בקופות בארה"ב, שם הפך להצלחה גדולה ולא צפויה, אח"כ אפילו במועמדויות לאוסקר. התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת יש בסרט הזה משהו.

hidden-figuresואחרי שראיתי את הסרט – ובכן, הוא לא נקי מחסרונות, אבל אני בעדו. כי להמשיך לקרוא