הגיבורים של בוסטון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Patriots Day)

יש לי הרבה דברים רעים להגיד על הסרט הזה, אבל, בסופו של יום, איכשהו, זה לא סרט כזה נורא.

פיטר ברג הוא לא במאי שאני ארצה לראות סרטים שלו בעתיד. או בעבר. תמיד נמנעתי מהדברים שהוא עשה, כי הם הריחו למרחוק כמו אותם סרטי אקשן גנרים ולא מעניינים ששוטפים את המסכים, ונראים כל אחד כמו הקודם, ובגלל זה נשכחים עוד לפני שיצאת מהאולם. אין בהם שכל, או עניין, והכל מכוון לעוד פיצוץ, ועוד מכות, ועוד מרדף. ומה אכפת מה קורה באמצע, ולמי.

אבל "הגיבורים של בוסטון" הדליק אצלי משהו. חשבתי: למה כל כך אהבתי את "קפטן פיליפס"? ולמה כל כך אהבתי את Zero Dark Thirty (הסרט ההוא על החיפוש אחרי בין-לאדן)? ולמה חשבתי ש"טיסה 93" הוא סרט אדיר? הרי בכל המקרים האלו היה מדובר במקרה אמיתי המשוחזר בצורה דרמטית, עם מתח, ועם אקשן, אבל בצורה שמושיבה אותי על קצה המושב, מרתקת. רציתי לראות אם הבמאי פיטר ברג יכול לעמוד בצל ענקים בזכות עצמו.

הוא לא יכול.

patriots-day2כי המתח, והעריכה, והעבודה עם המוסיקה, ובניית הדמויות, והובלת הסיפור בקצב דרמטי שיערב אותי רגשית – את כל העבודה המצוינת שעשו פול גרינגראס וקת'רין ביגאלו בסרטיהם – את כל זה פיטר ברג לא יודע לעשות. ההתחלה, למשל, היא התחלה שנמשכת ה-ר-ב-ה יותר מדי זמן. יש איזושהי מוסיקה של "תתכוננו למשהו…עוד מעט…כבר מתחילים…עוד רגע…עוד שניה…ממש תיכף…". והרגע הזה ממשיך משהו כמו עשרים דקות ואף יותר. עוד דמות מוצגת לקהל. ועוד אחת. ועוד שתיים. וכל אחת מקבלת זמן מסך מזערי, כזה שלא מספיק כדי להיקשר אליה רגשית. כזה שלא מספיק שנדאג לה כשהפיצוץ מגיע.

וכשהוא מגיע…גם אז הבמאי לא ממש יודע מה לעשות. אז הוא עושה מה שנקרא דאבל-טייק. יש פיצוץ, ואז עוד אחד מזוית שונה. רק שזה היה אותו פיצוץ. וכשיש פיצוץ שני, גם הוא מוכפל. ויש אינסרטים מיומני חדשות. ויש קלוז-אפים על חלקי גופות. וכאוס, ותוהו ובוהו. ואני מרגיש מחוץ למתרחש, כי אין לי באמת דמויות לעקוב אחריהן בכאוס הזה. הרגשתי קצת כמו ב"בלתי אפשרי", סרט שממש שנאתי, שם הבמאי לא באמת ידע איך לטפל באסון הצונמאי הזה. הוא ניסה כל דבר שאפשר, והוא לא ממש התביית על משהו אחד שאני אוכל לעקוב אחריו. כך גם כאן.

ואז הסרט ממשיך בבלגן. העריכה של הסרט צולעת, לא נשארת עם אף אחד מספיק זמן, לא סוחפת אותי עם האירועים, משאירה את הסרט הזה שטוח ושטחי. רק כדי לתת דוגמא: אחת הפצועות מבקשת מהשוטר (מארק וולברג) למצוא את בעלה. הוא מבטיח לה שהוא ימצא אותו. וזה נשכח עד כמעט סוף הסרט. וגם כשזה נפתר, לא ראינו את השוטר הולך ומחפש אותו. זה פשוט קורה. אין לנו קשר עם הדמויות כי זה פשוט קורה. הן לא מובילות מהלכים, ואני לא הולך איתן בגלל זה.

ומצד שני, נדמה לי שכל טענה שיש לי לסרט הזה היא טענה פוליטית. נדמה לי שבאיזשהו מקום, למרות שאני חושב שפיטר ברג בא מהצד הטועה של המפה הפוליטית (שהוא, כרגע, הצד המנצח של דונלד טראמפ. רק כרגע), נדמה לי שפיטר ברג באמת ובתמים מאמין במה שהוא אומר. במונולוג אחד שהוא שם בפיו של מארק וולברג לקראת סוף הסרט, בסצינה שנמשכת קצת יותר מהרגיל, המונולוג הזה משקף, להרגשתי, את תפיסת העולם הפשוטה לכאורה של ברג. שאי אפשר למנוע את זה. שזה קרה, וקורה, ויקרה. שהטרור כאן כדי להישאר, וכל מה שאפשר לעשות נגדו הוא להתאחד ולעזור לאחרים כשהנורא מכל קורה. להביא את הרוח האנושית (שבעיניו של ברג היא הרוח האמריקאית האמיתית), למצות את התהילה של האנשים הפשוטים שעובדים קשה ביומיום. כי אין דבר כזה אנשים שמזיזים דברים. כמו הזוג שהופרד בבלגן שנוצר באירוע – השוטר לא הלך לחפש את בן הזוג, כי דברים קורים. בני האדם לא מכוונים אותם. אנחנו רק מגיבים לדברים שקורים, והדרך שבה אנחנו מגיבים היא זו שהופכת אותנו לגיבורים של בוסטון, לגיבורים של אמריקה.

patriots-dayאז לכל טענה שיש לי לסרט, ברג יכול לומר שזאת בעצם המציאות, והוא רק מצלם אותה, משחזר אותה. משפחה מוסלמית אחת שיש בסרט היא משפחה של טרוריסטים, והסימוכין שלה הוא האיסלאם. האם יש גם איסלאם אחר? אולי. מה זה משנה. הוא לא בסרט. כי איסלאמיסטים הם הטרוריסטים (ואני מניח שברג תומך נלהב של צעדיו של טראמפ מהשבוע שעבר. צריכים להגן על הבית, אז צריך לאסור על כניסת מוסלמים לארה"ב. כי כל הטרוריסטים בעולם מוסלמים). וחלקי הגופות בזמן הפיגוע? אלו שאפילו בחדשות נמנעים מלהראות? כאלו שנועדו להגביר את השוק? מה אתם רוצים, הרי ככה זה קורה. זאת המציאות, וברג רק מצלם אותה, משחזר אותה. וההירואיות הבלתי נסבלת של הסוף המתמשך של הסרט הזה, מעין המנון מאולץ ומתלקק (וארוך. כה ארוך) של הרוח האמריקאית שתנצח כל אחד שינסה להתנכל לה? מה אתם רוצים, זאת המציאות, ופיטר ברג רק מצלם אותה, משחזר אותה (הפעם עם האנשים האמיתיים).

לכל אורך הסרט נדמה לי שפיטר ברג באמת מאמין בערכי המדינה האמריקאית כפי שהוא תופס אותם, הערכים של המפלגה הרפובליקאית, הערכים הבסיסיים לפני שהם התלכלכו בהרבה פוליטיקה, ובגלל האמונה הכנה של ברג, קשה לי לכעוס עליו. אני חושב שהוא טועה, ואני חושב שהוא יוצר קולנוע לא ממש מעניין או בכלל לא סוחף, אבל באישזהו מקום הוא בסך הכל מביא את האני מאמין שלו אל המסך, ואת זה הוא עושה ביושרה. אז אני מעריך את הסרט הזה, אבל לא ממש אוהב אותו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s