מאחורי המספרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hidden Figures)

כבר כמה שבועות אני רואה את הטריילר של הסרט הזה ומעקם את האף. זה נראה לי קצת פשוט מדי, קצת מוקצן מדי. הצגת מצב שנראה לי היום כמדע בדיוני – השחורים נחשבים נחותים בכל רמה של החיים – מבלי באמת לתת לו ספיציפקציה – ואז לפתור את זה בעזרת סיפור אמיתי על נשים שחורות שהיו טובות יותר מכולם במתמטיקה, וידעו לחשב מסלולי נחיתה של חלליות, ובכך עזרו להביא את האדם האמריקאי אל החלל. העצמה נשית שחורה פשוטה מדי. ככה חשבתי. ואז הסרט הזה התחיל לקבל תשומת לב יוצאת דופן – קודם כל בקופות בארה"ב, שם הפך להצלחה גדולה ולא צפויה, אח"כ אפילו במועמדויות לאוסקר. התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת יש בסרט הזה משהו.

hidden-figuresואחרי שראיתי את הסרט – ובכן, הוא לא נקי מחסרונות, אבל אני בעדו. כי יש בו לב במקום הנכון, וכוונה כנה שעוברת את המסך. אמנם, התחלת הסרט, ובעצם כל המערכה הראשונה שלו אכן חולה במחלה הזו שצפיתי, בסט-אפים הדרמטיים הקלים מדי. הסצינות קצרות מדי, לא מאפרות לי להיקשר לדמויות בצורה מספקת. והעבודה עם המוסיקה תמוהה – יש כאן יותר מוסיקה שחורה שלא תמיד יושבת נכון עם מה שקורה על המסך מבחינה דרמטית. אבל, סבלנות…

כי הסרט הזה בכל זאת יודע איך לעבוד. רק לוקח לו זמן להיכנס לאלמנט שלו. כי, הסיפור הזה עם שירותי השחורים, למשל. מסתבר ששחורים ולבנים לא השתינו באותו מקום, בשנות ה-60, בארה"ב. והסיטואציה הזו כן מקבלת את הזמן שלה בסרט. במשך כמה פעמים יש כאן תיאור של אי הנוחות הנגרמת בגלל הצורך של אחת מגיבורות הסרט לרוץ לשירותי השחורות, הממוקמים רחוק. רק אחרי הפעם השלישית או הרביעית, כשהשגרה המוזרה הזו מובנת, ואפילו מטרידה, רק אז זה מתפוצץ בסצינה נהדרת, מרגשת, עוצרת דופק.

וזה מגלה גם את אחד החוזקים העיקריים של הסרט הזה: טאראג'י פי. הנסון. איזו שחקנית נהדרת זו. בעבודת גוף מדויקת מראה השחקנית הזו את הניגוד החי בדמות שהיא משחקת: את המלחמה המתמדת בין הצורך להוריד את הראש ולקבל את מוסכמות ההפרדה הגזעית והמגדרית לבין הצורך להתמרד כנגדה. בסצינה הספיציפית הזו זה קורה בגלל סיטואציה שהגיעה לנקודת רתיחה. בהמשך הסרט זה קורה באופן יותר אורגני, כשקבלת הדין והצורך להזיז את גבולות הגזרה עוד ועוד קורה בצורה עדינה יותר.

יש בסרט אינסרט אחד של נאום של מרטין לותר קינג. והרי זו התורה שלה הוא הטיף – השינוי יגיע אם נאמין בו, אם נפעל להביא אותו. ללא אלימות, ללא מיליטנטיות, אבל בנחישות ובכשרון. כי הבנות האלו יודעות מתמטיקה יותר טוב מכל אחד אחר. והן ישברו את קירות הגזענות לא בכעס, אלא באמונה בדרכן, ובהעזה שקטה.

והסרט הולך איתן. יודע לפזר את סיפורן האישי טיפין טיפין, לרפד את דפנות הסרט הזה בעוד ועוד חיים פשוטים של אנשים פשוטים (סיפור המשנה הרומנטי של הדמות הראשית הוא מלבב במיוחד כאן), ואז להביא אותי כצופה באולם לכמה נקודות התעלות דרמטיות כשהבחורות האלו משיגות עוד פסגה ועוד פסגה. גם העבודה עם המוסיקה הופכת יותר מדויקת כאן (באופן מפתיע, בסרט על שחורות, ברוב המקומות שבהם יש מוסיקה שחורה, הרגשתי דיסאוריינטציה. ודווקא במקומות שבהם יש מוסיקה תזמורתית, היא יושבת מצוין על התמונה, מוליכה נהדר את הרגש), והעריכה יודעת להביא את הדרמה לכמה וכמה שיאים אפקטיביים.

אז לא ממש משנה שעדיין יש כאן כמה נקודות שטחיות מדי (בן זוגה של אחת מהבנות תומך במאבק אלים בשלטון הלבן. אין לדמות שלו באמת נפח. וג'ון גלן מדבר בסלוגנים, לא בשפה של בני אדם), למרות ההתחלה הקצת צולעת, ומעט החסרונות שיש בו, הסרט טוב הלב הזה חדר ללב שלי. סרט יפה, ואף מרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s