נשות המאה ה-20: הביקורת

(שם הסרט במקור: 20th Century Women)

הסרט הזה נמשך שעתיים. ובמשך שעתיים אני יושב באולם, ומחכה שהוא יתחיל. והוא אף פעם לא מתחיל. יש רגעים של "עוד רגע", "כבר", "עוד שניה", "הנה האקספוזיציה מסתיימת", אבל העיקר אף פעם לא מגיע. ובאיזשהו שלב שקעתי ביאוש ואפילו בשעמום. כמה אפשר לחכות שהסרט כבר יתחיל. אז התחלתי לחכות שהוא ייגמר כבר.

אני לא ממש מכיר את היצירה של מייק מילס. את הסרט הקודם (משהו שנקרא "בגינרס") שלו לא ראיתי, למרות שהוא העניק את האוסקר לשחקן המשנה שבו, כריסטופר פלאמר. הסרט ההוא פשוט נראה לי לא מספיק מסקרן. על "נשות המאה ה-20" שמעתי וקראתי דברים מעניינים. חשבתי שמדובר כאן בפרויקט מאוד אישי של מילס, סוג של מכתב אהבה לאמא שלו ז"ל. וכשמגיע (סוף סוף) שוט הסיום של הסרט הזה, הבנתי שזה מה שהיה צריך להיות "נשות המאה ה-20". אבל הסרט הזה, למרבה האכזבה, בכלל לא מתעניין באמא שלו, או בבן שלה (גרסה צעירה של עצמו), או בעוד 2-3 דמויות מסביב לחיים שלהם. הסרט הזה מתעניין רק באוירה. בהבנת הסביבה של התבגרותו של הבמאי, אי שם בסוף שנות ה-70 – תחילת ה-80.

20th-century-womenאז מייק מילס מציף את הסרט שלו במוסיקה, בעיקר אחת כזאת חלומית, שמאחדת קרעי סצינות לכדי סיקוונסים שלא אומרים דבר קונקרטי, אלא יותר מכוונים לכוון את הרגש, אבל מכיוון ששום דבר לא באמת קורה, וגם כשהוא כבר קורה, הוא חולף חיש קל, הרגש שלי נרדם. הנסיונות של מייק מילס לבנות סוג של דרמה באים בסצינות קצרצרות שלא משאירות מקום לדרמה להתפתח (למשל: כבר בתחילת הסרט קורה משהו ששולח את הילד לבית החולים. פוף…היה ונגמר. לא עובר מספיק זמן כדי שאוכל לקלוט את מה שקרה, לספוג את זה רגשית, וכבר אמא ליד המיטה בבי"ח. אז היא בוכה, ואני לא).

בכלל, מילס מתרכז בסגנון הסרט, ולא באנשים שבו. באינסרטים של תמונות מהחדשות, בטיפול צבעוני ופסיכדלי בתמונה, בהרצת פאסט-פורוורד של האירועים. מילס מערבל את כל האנשים כאן, משעבד אותם לסגנון, ואני לא באמת יודע מי כאן מרכז תשומת הלב, כי כל אחד מקבל את הוויס-אובר שלו. הרי כל אחד מקבל את הרגעים שלו בסרט, גם אם זה מגיע בשלב שבו כבר הייתי צריך להכיר את הדמות (כל דמות מקבלת סצינת היכרות ורקע קצרצר, גם אם זה מגיע יותר משעה אחרי שהסרט התחיל. אמרתי, כל הסרט הזה הוא התחלה שלא נגמרת).

אז אולי הסרט הזה מצליח להעביר את האווירה של החיים בשנות ה-70 בארה"ב, אבל הוא לא מצליח להעביר לי את החוויה של ההתבגרות באווירה שכזו, כי הבימוי מסתיר לי את הדמויות, מבכר את הסגנון ואת המוסיקה ואת הטריקים הבימויים (שמתחילים לחזור על עצמם באיזשהו שלב ולעייף), והדמויות, שאמורות לחוות החיים האלו, הולכות לאיבוד בסרט הזה. כולל האמא, שלכאורה אמורה להיות מרכז הכובד של הסרט הזה. אז זה לא ממש משנה שאנט בנינג, בתפקיד האמא, אכן ראויה לכל השבחים שהיא קיבלה על הסרט הזה, כי מייק מילס הדריך אותה צמוד ורואים את זה, ואז הוא הלך ועבד קשה מאוד על הסגנון של הסרט, כך שכל העבודה עם השחקנים הלכה לאיבוד.

חוויה מתסכלת ומעייפת, "נשות המאה ה-20".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “נשות המאה ה-20: הביקורת

  1. אין הרבה מה לכתוב, פשוט סרט מאכזב, לא מעניין ומשעמם. באמצע הסרט כמעט כל האולם התרוקן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s